אני חייב לומר לכם
אף על פי שגם אני חוויתי התגלות של רוח הקודש בקריאה בשם ישוע בעבר, הרי שבהווה זה לא מועיל לי בכלל ומצבי, על פי דעתי, הוא גרוע ביותר. אפשר אולי לומר שאף פעם לא הייתי משיחי למופת, אבל את החוויה הזו אי-אפשר לקחת ממני. למה אלוהים שכח אותי? אני לא שכחתי אותו. וכל תפילותיי לא נענות, אולי אני לא יודע להתפלל כראוי? לי יותר נראה שהן פשוט לא נענות. למאמין, אני מבין, יהיה קשה לקבל זאת, אבל זו האמת. ואז הוא יוכל למצוא הסברים חלופיים למכביר, אולי זה מבחן אמונה כמו של איוב, למשל, אבל האמת הפשוטה היא שאין יותר ניסים. כל המשענות שאנו מוצאים לחיינו הם ארעיים, לפחות כך במקרה שלי. ולא שאין תקווה, יש תקווה, הרי היא האחרונה שנשארה בתיבת פנדורה. ובכן, זה מה שרציתי לומר, המצב יכול להגיע לכדי עגימות. ואני מנסה וגם יכול לדמיין את התנחומים – במקרה הטוב, במקרה הרע זה נזיפות – שיכולים להגיע: האמן, יהיה טוב, אך "את כולם ישא הרוח", כמו שכתוב, אף כי הכתוב גם אומר שם "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי" (ישעיה, נז', 13), אלא שזו בדיוק הנקודה, שאני רואה שזה לא מתגשם. ואני צופה שהכדור יחזור למגרשי, שהרי המאמין לא יכול לקבל תמונת עולם מציאותית זו. איזו אשליה! איזו עוולה!! כך כתוב - "ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו" (קהלת, ז', 13). ואולי אלה הם פשוט החיים ואין לנו כל מפלט אחר? עמכם הסליחה. ועוד קצת - לוזינג מיי ריליז'ן, יש שיר כזה, אין חדש תחת השמש. אפילו בדברים האישיים ביותר שלנו אנחנו בכלל לא מיוחדים, כמה מייאש. אבל האופטימיות הזו לא חדלה לדפוק על דלתנו... אולי צריך לטרוק לה וזהו. זה השטן מדבר? נניח שכן (איזו חשיפה!). סך-הכול זה קטע ספרותי, שהולך ומשתבש מרגע לרגע. ואולי אני מחמיר עם עצמי יותר מדי. זה מעניין מישהו? כל אחד יש לו הצרות שלו והסרט שלו, זו התובנה שהגעתי אליה בימים האחרונים, די בנלי גם כן. נראה לי שהספרות עדיפה מהדת, היא מקבלת יותר, הדת שופטת, גם ואולי בעיקר זו הנוצרית, כפי שהבחנתי, איפה החמלה?. מאידך כולם מטיפים – לעצמם בראשונה ואז לאחרים – להיות אופטימיים, מלאי תקווה, אם לא מלאי שמחה. רק שמה נעשה עם כל הרע שבעולם? שאלה עתיקה שטרם מצאו לה תשובה. או נאמר שגם זה רק מצב רוח ושהמלחמה הגדולה היא בין האופטימיות והפסימיות, זה הכול. הכי אני מתחבר עם קהלת, העולם הזה הוא לא מציאה גדולה. בלשון המעטה. וכמובן, גם זה סובייקטיבי ויחסי. אסור לשפוט גם את העולם. כמה מתסכל, אפילו את הנחמה הקטנה הזו לקחו מאיתנו. אבוי. נידונים להיות אופטימיים, זה הדין. האם זה גם החסד? לא, חסד הוא להרגיש טוב בזמן הווה, לא בעתיד, והוא חסר פעמים רבות, כמו עכשיו. למה? או אולי עליי לבטל את כל המחשבות האלה. גם צריך אולי להיזהר במה שאתה חושב ואומר, אף כי גם זו פארסה, וגם כי צריך ודאי לשמור על הומור, על רוח טובה ועל פרופורציות, שזה הכול אותו הדבר. לא ליפול. אבל מה לעשות כשנופלים? לא ליפול? אבל מה לעשות כשנופלים? ליפול ולקום. "כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה" (משלי, כד', 16). אבל מה לעשות כשאין תקומה? האם זה אומר שאנו רשעים? אבל יש תקווה... חוץ מזה שיחסית המצב הוא כנראה לא כל-כך גרוע, אף כי הוא גרוע, משבר. מי לא עובר משברים ומשנה בעקבות כך קצת לפחות את החיים? לא צריך להתפנק, אף כי... זהו. נראה אם אפרסם את זה ואם פרסמתי – מקווה ל... רק שזה אולי תרם משהו למישהו. כי עדיף לתת מאשר לקבל, לא? האם מישהו מתחבר לזה? האם אסור להתלונן כמו בני ישראל במדבר? אבל יש כל-כך הרבה על מה! וכו' הלוואי והייתי במצב מחובר עם עצמי, אבל זו פריבילגיה שלא תמיד זוכים לה. גם איוב אומר – "רוחי חובלה" (איוב, יז', 1), אז איך הוא יכול להמשיך לשמור על פאסון? או כמו שהכתוב אומר זאת – לא להסיר תומתו ממנו, אף כי שאלה היא האם לאחר מכן הוא התריס כלפי מעלה או לא, הרי טענות ומענות לא היו חסרות לו. ואגב, איך הוא יכול היה לטעון שהוא לא חטא, אם "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', 20)? שאלה בעלמא, כמוה יש רבות. וגם למה נזף אלוהים בשלושת הרעים אם בדיוק זה מה שהם אמרו? חידה היא ותהי לחידה, אף כי יש לה גם פתרון מכיוון אחר. הכול פוליטיקה, גם בדת, מתברר. שוב אני נגרר להרהורי כפירה, שאולי הגיע הזמן לא להיבהל מהם. אפשר להתפתח מכאן. על כן אולי דווקא כאן נמצאת התקווה. לא? זהו.
