ש ב ת ש ל ו ם

[נוצה Sגולה]

ש ב ת../images/Emo20.gifש ל ו ם

איך השבת שלכם??

 

[דולידול]

שבת שלום גם לך סגולה..

שבת שמלאה במחשבות כלואים...

 

[נוצה Sגולה]

דולי

יאללה שחררי תכלואים

 

[נוצה Sגולה]

גם אני אנסה..

הבוקר התחיל נטול התחלה, לילה משובש פינה את הכוכבים והביא איתו ציוץ ציפור ושמש. טלפון מאמא " בואי כולם פה" הוציא אותי מהמיטה.. הרגשתי רעד שנוא חסר שליטה.. חששתי ליפול.. אבל החלטתי שאלך ומה שיהייה יהייה.. חיכיתי לבן שיגיע מאמא, כדי לחזור איתי.. הרגשתי רע, כל כך לא מגיע לו! בדרך לשם סיפר לי שהאחים רגזו כי הם כאילו צריכים לחכות שאגיע < המרחק מהבית לאמא שלי 5 דקות> הוסיף גם שהרגיז אותם שהם צריכים לקום מהשולחן ולפתוח אותו... הציע שניקח חופש מהמשפחה אחרי היום " יותר מידיי בשבילנו חסרי הרגש האלה, צריך אותם במינונים .." אמר.. ושוב כאב לי שזו המשפחה שהוא מחובר אליה. הגענו, הם סיימו לאכול <שמחתי שלא חיכו> נשארו לשבת ולבהות בי. ואני.. כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להפסיק את הרעד המרגיז, המבט של הנשים שלהם היו שילוב של רחמים מכוערים והרגשה אישית טובה.. הם במצב טוב ממני.. זה בהחלט סיבה להרגיש כוח... התאמצתי לחייך <שנאתי כל רגע>אחים שלי במקביל ניצלו כמו תמיד מצב של "צחוקים" מבטיםצדדיים שלהם עם השפה המיוחדת <הם תאומים.. ויש להם שפה משלהם>וגיחוחיי "קטעים" על האחות הרועדת.. הביסים בקושי נבלעו ואני נבלעתי בין ביס לביס, הבן שלי התרחק מרכין ראש.. וכואב. אח שלי מבין התאומים, איש חכם גאוני כזה, יש בו את כל האיכויות למעט רגש, הוא זה שמצליח לסדר את כל העניינים הבירוקרטים שאנחנו נתקלים בהם, ואני <לא יודעת איך העזתי> פעם ראשונה שביקשתי עזרה ממנו, כי נתקלתי בבעיות שלא יכולתי לפתור... כן זוהי אחת ממכלול הבעיות שלי, אני הולכת לאיבוד עם בירוקרטיה וסדר שקשורים לזה. אז הגשתי לו את הטפסים, הוא גיחך סינן " לא לרמה שלי בכלל, אבל אני אסדר את זה" הוסיף נשימה חסרת סבלנות כאילו איך העזתי בכלל להטריד אותו... הרגשתי זעם, סופ סופ יוצא ממני קצת זעם, למה לעזזל הם לא יכולים להיות טיפה אמפטים, למה?? אבל הם כאלה, ולא יעזור לי שום למה. הלכנו מישם, אט אט הרעד והנשימה חזרו לשלווה שמאפיינת תשנה האחרונה.. הגענו הבייתה, מבצרינו האהוב.. כמה נפלא להיות בבית אלך להכין אייס קפה.. ואחזור להציץ לפורום

 

[בוזיקית]

גם אמא שלי היתה כזאת... אובדת בסבך

הביורוקרטיה... כשאבא שלי היה בחיים הוא טיפל בזה. כשמת, היא נותרה עם הלשון בחוץ ואח שלי לימד אותה. אחר כך היא הטילה את זה עלי ועל האחים שלי, כדי לא להתמודד (כשהיתה בריאה לחלוטין אני מתכוונת) כי היה לה יותר נוח ככה. ולא ממש שינה לה שגם לי זה קשה נורא... בשבילה עשיתי את זה בלית ברירה, יותר קל היה לי מלעשות את זה לעצמי... והיום... נשארתי כמעט לבד. את רוב הסידורים הביורוקרטיים שאחרי המוות של אמא אח שלי סידר. את השאר אני, כי לא היתה ברירה. אני נשארתי באותו הבית, הייתי חייבת לעבור בנק ולהעביר את כל הדברים על שמי, וזה היה סיפור ביורוקרטי שעד היום לא נגמר לחלוטין. ברווחה לימדו אותי לאט לאט איך ממלאים טפסים (זה הרבה פחות גרוע ממה שזה נשמע) והמטפלות שהיו לי עבדו איתי על זה הרבה (יש לי חרדה נוראית מאנשים סמכותיים כגון פקידים, רופאים וכד') ובסוף זה הסתדר. גם הסברתי להם את המצב שלי אז יותר התחשבו ברוב המקומות. אני מלקה את עצמי כל הזמן כשאני חושבת כמה חסרת עמוד שידרה אני, איזו מין רכיכה, שהייתי צריכה להילחם עוד עם הרופאים והאחיות כדי להשיג לאמא שלי את הטיפול הטוב ביותר. כל כך הרבה שגיאות עשו איתה. כל כך הרבה פשלות. אם רק היה לי האומץ ללכת ולהגיד להם אולי היא היתה מחזיקה מעמד?? אולי לא היו נותנים לה תרופה שגמרה אותה? הייתי צריכה להתעקש על הזנה ביתית! הייתי צריכה לגרום להם להאמין אבל אף אחד לא האמין שהיא לא אוכלת כלום, פשוט כלום! אמרו שזה לא יכול להיות, שהיא הולכת למקרר בלי שאנחנו רואים... איזה שטויות... הרי 24 שעות היינו איתה, וחוץ מזה היא לא שיקרה לנו בדברים כאלה או בכלל. לעזאזל עם אותם רופאים ואחיות טיפשים, לעזאזל עם החוקים המסריחים של הקופת חולים שרק מקשים על האנשים! לעזאזל איתי, שלא עמדתי על שלי (על שלה) ודרשתי, והפגנתי את מה שמגיע לה וסתם בכיתי מולם והתחננתי ובסוף זה במילא לא עזר... לעזאזל איתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[בוזיקית]

גם אמא שלי היתה כזאת... אובדת בסבך

הביורוקרטיה... כשאבא שלי היה בחיים הוא טיפל בזה. כשמת, היא נותרה עם הלשון בחוץ ואח שלי לימד אותה. אחר כך היא הטילה את זה עלי ועל האחים שלי, כדי לא להתמודד (כשהיתה בריאה לחלוטין אני מתכוונת) כי היה לה יותר נוח ככה. ולא ממש שינה לה שגם לי זה קשה נורא... בשבילה עשיתי את זה בלית ברירה, יותר קל היה לי מלעשות את זה לעצמי... והיום... נשארתי כמעט לבד. את רוב הסידורים הביורוקרטיים שאחרי המוות של אמא אח שלי סידר. את השאר אני, כי לא היתה ברירה. אני נשארתי באותו הבית, הייתי חייבת לעבור בנק ולהעביר את כל הדברים על שמי, וזה היה סיפור ביורוקרטי שעד היום לא נגמר לחלוטין. ברווחה לימדו אותי לאט לאט איך ממלאים טפסים (זה הרבה פחות גרוע ממה שזה נשמע) והמטפלות שהיו לי עבדו איתי על זה הרבה (יש לי חרדה נוראית מאנשים סמכותיים כגון פקידים, רופאים וכד') ובסוף זה הסתדר. גם הסברתי להם את המצב שלי אז יותר התחשבו ברוב המקומות. אני מלקה את עצמי כל הזמן כשאני חושבת כמה חסרת עמוד שידרה אני, איזו מין רכיכה, שהייתי צריכה להילחם עוד עם הרופאים והאחיות כדי להשיג לאמא שלי את הטיפול הטוב ביותר. כל כך הרבה שגיאות עשו איתה. כל כך הרבה פשלות. אם רק היה לי האומץ ללכת ולהגיד להם אולי היא היתה מחזיקה מעמד?? אולי לא היו נותנים לה תרופה שגמרה אותה? הייתי צריכה להתעקש על הזנה ביתית! הייתי צריכה לגרום להם להאמין אבל אף אחד לא האמין שהיא לא אוכלת כלום, פשוט כלום! אמרו שזה לא יכול להיות, שהיא הולכת למקרר בלי שאנחנו רואים... איזה שטויות... הרי 24 שעות היינו איתה, וחוץ מזה היא לא שיקרה לנו בדברים כאלה או בכלל. לעזאזל עם אותם רופאים ואחיות טיפשים, לעזאזל עם החוקים המסריחים של הקופת חולים שרק מקשים על האנשים! לעזאזל איתי, שלא עמדתי על שלי (על שלה) ודרשתי, והפגנתי את מה שמגיע לה וסתם בכיתי מולם והתחננתי ובסוף זה במילא לא עזר... לעזאזל איתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[דולידול]

בעניין הבירוקרטיה

בהתחלה אני מתחילה בעדינות ובנימוס ואם זה לא הולך אז בתוקפנות. יש דברים שאני ישר תקיפה בהם כמו לדוגמא שאמא שלי הייתה בביה"ח, ובטלפון אמרה לי וגם שמעתי דרך קולה שהיא סובלת מכאבי תופת ושאף רופא לא נכנס אליה לחדר למרות שהיא מבקשת רופא. בלי לחשוב הרבה עזבתי את העבודה הגעתי לשם, לפני שנכנסתי לחדר שלה צעקתי על האחיות ועל כל מי שהיה שם עד שיצאו הרופאים מהחדרים ותוך שניות נכנסתי עם הרופא לחדרה. לצערי במדינה שלנו לפעמיים ככה זה עובד.

 

[בוזיקית]

מה שעוד יותר מחזק את השינאה

העצמית שלי, למה לא צעקתי מספיק, למה הייתי כל כך נחמדה אליהם, כשבא לי להוריד להם כאפה? אני תמיד אשאל את עצמי למה לא הייתי מספיק תקיפה למולם כדי להשיג לה את הטוב ביותר... למה בכיתי מולם והתחננתי מולם במקום לצרוח עליהם? אף גישה לא עזרה לי. הייתי בידיים שלהם. כמו פלסטלינה. אחת בורה, שלא יודעת כלום תחנך אותם??? די נמאס לי להרגיש ככה, אין לי כוח לדוש בזה עכשיו. אני רוצה רק שקט...

 

[sh kk]

בוזי אולי אין בדברי כדי לרפא את

ליבך השבור, אבל אנחנו לומדים לכל אורך החיים בעיקר מעצמינו. השינוי המהותי הוא להבין שמי שעומד מולך הוא בסך הכל בן אדם בדיוק כמוך אם לא נחות ממך, זה שהוא למד להיות רופא או מנהל בנק או מה שלא יהיה, לא עושה אותו טוב ממך. את אדם מדהים, מעולם לא פגשתי מישהי כמוך, אף פעם אל תשכחי זאת. ואני יודעת שזה קשה, אבל בפעם הראשונה שתעמדי על שלך תרעדי כמו עלה נידף, כך הייתי אני, אבל זו פעם ראשונה לעוד פעמים רבות שיבואו אחריה ותזקפי את גבך בגאוה אצילית כי כזו את, אצילת נפש שכמותך

 

[בוזיקית]

תודה... ../images/Emo12.gif ../images/Emo39.gif

 

[sh kk]

את כותבת נורא יפה

בן כמה הבן שלך? הרגישות שלו מעוררת התפעלות

 

[נוצה Sגולה]

הבן שלי ,

בן 19 וחצי, הוא בהחלט רגיש.. מרגילה שאילו גילף אותו אלוהים בכבודו ובעצמו הוא הגאווה שלי.. יש לנו משפחה קרה נורא.. מזלינו שהצלחנו להשתחרר מכיבלי הקור ויצרנו פינה משל עצמנו.. נעימה וחמה. בוזי, צר לי שאני לא מגיבה היום, קוראת את דברייך וכואב לי, כואב לי שאת מלקה את עצמך, באמת שאין לך סיבה!!! לא ההיסוסים שלך, לא השתיקה שלך ולא התחינות הם שלקחו את אמא..

יש לך מספיק לכאוב, נסי להשתחרר מאשמה שאין לה בסיס... את אדם מדהים כל כך.. אוהבת אותך

 

[נוצה Sגולה]

מרגישה *