תאוות ותשוקות
במדור ניו-אייג' התפרסמה כתבה שעוסקת ביהדות (קישור מצורף) וחלק ממנה עסק בנושא התאוות ונזירות. כך כתבה כרמל וייסמן בנושא: "זה סוג של חוק נון דואליסטי - אם אתה נמשך לקצה אחד, האיכות של הקצה השני קרובה אליך מתמיד וככל שתאוותך לברוח ממשהו גדלה, תאוותו של אותו הדבר גדלה לדבוק בך. חלקנו מכירים את זה מתחום היחסים: למה מי שאנחנו באמת לא רוצים ממש להוט אחרינו ולהפך? היהדות קלטה פה פטנט שלא קיים בדתות אחרות: הפאגאנים נכנעים לתאוות ולומדים להשתמש בכוחן, המין נתפש ככלי עוצמתי לחיבור לאלים והיווה חלק מטקסי הפולחן. הנוצרים/מוסלמים/חלק מהבודהיסטים מתנהגים כאילו שאפשר לחנוק את התאוות הללו ולחיות בבועה, תוך שהם מעמידים דרישות בלתי מתפשרות בפני האדם. אצלנו זו לוליינות על חבל דק. כמו דיאטה שבה מזמינים פרוסת עוגה ענקית, לוקחים ממנה שני ביסים ומשאירים על השולחן. " נכון או לא? ומהי גישתכם לנושא? אני חושב שגם ביהדות עצמה יש הרבה צדדים של הימנעות מעשייה, ולא רק "לוליינות" כפי שהיא מתארת. כך שהדבר לא נכון לגבי נושאים רבים בתוך היהדות, שהיא לא מתירה לעשות מעט מהם בהנחה שזה מה שיעזור לא להיסחף. מהניסיון האישי שלי, לעשות מעט ממשהו שיכול להוביל להרגל רע לא פותר תאוות. אני דווקא מצאתי את ההימנעות בתור כלי יעיל במיוחד להעלים את התאוות שאין לי בהן צורך (וכאן השיטות הבודהיסטיות דוגמת טונגלן עזרו לי רבות). יש פעמים שהן עולות (בין אם מרצון או לא), ולעיתים אני מחליט שיש ללמש אותן - אך יש לי אפשרות לבחור האם אני רוצה אותן או לא, מבלי להריץ במחשבתי שוב ושוב "אבל אולי בכל זאת". לא להשתמש במעשים שכאלו (מין, יין) למטרות מאגיות נראה לי כמו בזבוז מסוג מסוים. מצאתי שדווקא עשיה שמקושרת למשהו "חשוב יותר" מורידה את הרצון לבצע משהו שאינו בעל ערך בחיי היום יום (לשתות למשל) כיוון שהעשייה מלכתחילה מתקשרת אצלי בראש למשהו "חגיגי", וכאשר הוא אינו חגיגי זה מרגיש שלא במקום.
במדור ניו-אייג' התפרסמה כתבה שעוסקת ביהדות (קישור מצורף) וחלק ממנה עסק בנושא התאוות ונזירות. כך כתבה כרמל וייסמן בנושא: "זה סוג של חוק נון דואליסטי - אם אתה נמשך לקצה אחד, האיכות של הקצה השני קרובה אליך מתמיד וככל שתאוותך לברוח ממשהו גדלה, תאוותו של אותו הדבר גדלה לדבוק בך. חלקנו מכירים את זה מתחום היחסים: למה מי שאנחנו באמת לא רוצים ממש להוט אחרינו ולהפך? היהדות קלטה פה פטנט שלא קיים בדתות אחרות: הפאגאנים נכנעים לתאוות ולומדים להשתמש בכוחן, המין נתפש ככלי עוצמתי לחיבור לאלים והיווה חלק מטקסי הפולחן. הנוצרים/מוסלמים/חלק מהבודהיסטים מתנהגים כאילו שאפשר לחנוק את התאוות הללו ולחיות בבועה, תוך שהם מעמידים דרישות בלתי מתפשרות בפני האדם. אצלנו זו לוליינות על חבל דק. כמו דיאטה שבה מזמינים פרוסת עוגה ענקית, לוקחים ממנה שני ביסים ומשאירים על השולחן. " נכון או לא? ומהי גישתכם לנושא? אני חושב שגם ביהדות עצמה יש הרבה צדדים של הימנעות מעשייה, ולא רק "לוליינות" כפי שהיא מתארת. כך שהדבר לא נכון לגבי נושאים רבים בתוך היהדות, שהיא לא מתירה לעשות מעט מהם בהנחה שזה מה שיעזור לא להיסחף. מהניסיון האישי שלי, לעשות מעט ממשהו שיכול להוביל להרגל רע לא פותר תאוות. אני דווקא מצאתי את ההימנעות בתור כלי יעיל במיוחד להעלים את התאוות שאין לי בהן צורך (וכאן השיטות הבודהיסטיות דוגמת טונגלן עזרו לי רבות). יש פעמים שהן עולות (בין אם מרצון או לא), ולעיתים אני מחליט שיש ללמש אותן - אך יש לי אפשרות לבחור האם אני רוצה אותן או לא, מבלי להריץ במחשבתי שוב ושוב "אבל אולי בכל זאת". לא להשתמש במעשים שכאלו (מין, יין) למטרות מאגיות נראה לי כמו בזבוז מסוג מסוים. מצאתי שדווקא עשיה שמקושרת למשהו "חשוב יותר" מורידה את הרצון לבצע משהו שאינו בעל ערך בחיי היום יום (לשתות למשל) כיוון שהעשייה מלכתחילה מתקשרת אצלי בראש למשהו "חגיגי", וכאשר הוא אינו חגיגי זה מרגיש שלא במקום.
