תגובה.
נדמה לי שתהילה אמרה שאובדן הוא אובדן, לא משנה כמה שנים עברו, או מה גילו של הבנאדם שחווה את השכול, בתגובה להודעתי. אינני חושבת שאת צודקת, משום שהתגובות של הסביבה שונות לחלוטין. מעולם לא היססתי להסביר את העובדה שאני יתומה מאב, או לפעמים לענות על שאלות של אנשים המומים, אבל היחס שמקבלים מהסביבה הוא שונה לחלוטין, כשמדובר בנער וכשמדובר באדם מבוגר, וזאת הבנתי מניסיון כואב. עד היום, ידידיי יודעים שאין דבר שיותר כואב לי משיחה בנושא. ותמיד יש את החברות המתחשבות, שזוכרות, ולפעמים מעירות הערות בלי לשים לב, ומתנצלות, אבל כמה שזה לא יאומן, ישנם ילדים שלא מתביישים להשתמש בנקודה רגישה כזו, כדי להעליב, וכדי לגרום לכאב הגדול ביותר שאפשר במכוון. עד היום אני זוכרת את הפעם שאמרו לי "מגיעה לך שאבא שלך מת" או "בטח אבא שלך התאבד כדי לברוח ממך" או "בטח אבא שלה נטש אותה והיא סתם אומרת שהוא מת".. עד היום, כשאני צריכה למלא טופס עם פרטים אישיים ושם האב, אני זוכה למבטי רחמים כשרואים ליד שם האב, את המילה ´ז"ל´. ואני שונאת את הרחמים, את היחס השונה מהסביבה. לא מזמן קראתי דיון, שעסק בספר שדיבר על ילד ששני הוריו נהרגו, וחווה ילדות קשה, והמשתתפים בדיון תהו איך הוא נשאר נורמלי ושפוי. אחת ההערות השנונות היתה ש"העובדה ששני הוריו נהרגו בתאונת דרכים, שזו דרך נוראית למות, כבר לא מאפשרת לו לחיות חיים נורמלים, ולהיות כל-כך שפוי או נורמלי.." כמעט התפוצצתי כשקראתי זאת. האם ילד שאחד מהוריו נפטר, או אפילו שניהם, אמור לחיות עם בעיות? להיות לא שפוי? להיות שונה וחריג? אני עדיין לא מבינה מה דוחף אותי לכתוב פה, או מה דוחף אותי לשפוך את הלב. אני לא סגורה, ולפעמים אני משוחחת עם אמא שלי. אבל גם לה הנושא מאוד כואב, והיא תמיד חזקה בשבילי, ולמרות ששתינו באותו המצב, אני לא מסוגלת לדבר איתה ככה, להסביר לה על הגעגועים שאני מרגישה כמעט כל יום. בעוד מספר ימים תהיה האזכרה שלו, והיום הרגשתי מאוד בחסרונו, לאחר שאתמול הדלקנו נר שמיני של חנוכה, ואני לא יודעת עם מי לדבר. כתבתי לו שיר, ואני רוצה להניח אותו על קברו. אבל אני לא רוצה שאימי תראה, ברור לי שזה יגרום לה לבכות, ולכאוב. אולי בעתיד, אאזור אומץ, ואניח מכתב זה על קברו. נר שמיני של חנוכה כבר כבה, ואני יושבת במיטה וחושבת עלייך. על עוד חנוכה בלעדיך. בדיוק 13 שנה מאז שהלכת מאיתנו, והאור שלי בלב כמעט ונכבה, אותו האור שחושב עלייך, שחולם עלייך. ואני שואלת-למה? ולא מקבלת תשובה. אמא אומרת, שאלוהים לוקח אליו את כל המלאכים. אבל איזה אלוהים זה, שמשאיר תינוקות יתומים? הורים בלי בנים? אחים ואחיות אומללים? בני זוג שבורים? אבא. מלאך שלי. אני מקווה שאתה שם בשמיים, מסתכל עלי, אולי מחיך, אולי מזיל דמעה או שתיים, מתגעגע אלי כמו שאני מתגעגעת אלייך, חושב עליי כמו שאני חושבת עלייך. אבא. יש לי רק בקשה, תשמור עלי מלמעלה אבא, תשמור עלי כמו שרק אתה יכול לשמור. ואם אלוהים שם, תשאל אותו למה. למה הוא לקח לי את הכל. סתם אחת.
נדמה לי שתהילה אמרה שאובדן הוא אובדן, לא משנה כמה שנים עברו, או מה גילו של הבנאדם שחווה את השכול, בתגובה להודעתי. אינני חושבת שאת צודקת, משום שהתגובות של הסביבה שונות לחלוטין. מעולם לא היססתי להסביר את העובדה שאני יתומה מאב, או לפעמים לענות על שאלות של אנשים המומים, אבל היחס שמקבלים מהסביבה הוא שונה לחלוטין, כשמדובר בנער וכשמדובר באדם מבוגר, וזאת הבנתי מניסיון כואב. עד היום, ידידיי יודעים שאין דבר שיותר כואב לי משיחה בנושא. ותמיד יש את החברות המתחשבות, שזוכרות, ולפעמים מעירות הערות בלי לשים לב, ומתנצלות, אבל כמה שזה לא יאומן, ישנם ילדים שלא מתביישים להשתמש בנקודה רגישה כזו, כדי להעליב, וכדי לגרום לכאב הגדול ביותר שאפשר במכוון. עד היום אני זוכרת את הפעם שאמרו לי "מגיעה לך שאבא שלך מת" או "בטח אבא שלך התאבד כדי לברוח ממך" או "בטח אבא שלה נטש אותה והיא סתם אומרת שהוא מת".. עד היום, כשאני צריכה למלא טופס עם פרטים אישיים ושם האב, אני זוכה למבטי רחמים כשרואים ליד שם האב, את המילה ´ז"ל´. ואני שונאת את הרחמים, את היחס השונה מהסביבה. לא מזמן קראתי דיון, שעסק בספר שדיבר על ילד ששני הוריו נהרגו, וחווה ילדות קשה, והמשתתפים בדיון תהו איך הוא נשאר נורמלי ושפוי. אחת ההערות השנונות היתה ש"העובדה ששני הוריו נהרגו בתאונת דרכים, שזו דרך נוראית למות, כבר לא מאפשרת לו לחיות חיים נורמלים, ולהיות כל-כך שפוי או נורמלי.." כמעט התפוצצתי כשקראתי זאת. האם ילד שאחד מהוריו נפטר, או אפילו שניהם, אמור לחיות עם בעיות? להיות לא שפוי? להיות שונה וחריג? אני עדיין לא מבינה מה דוחף אותי לכתוב פה, או מה דוחף אותי לשפוך את הלב. אני לא סגורה, ולפעמים אני משוחחת עם אמא שלי. אבל גם לה הנושא מאוד כואב, והיא תמיד חזקה בשבילי, ולמרות ששתינו באותו המצב, אני לא מסוגלת לדבר איתה ככה, להסביר לה על הגעגועים שאני מרגישה כמעט כל יום. בעוד מספר ימים תהיה האזכרה שלו, והיום הרגשתי מאוד בחסרונו, לאחר שאתמול הדלקנו נר שמיני של חנוכה, ואני לא יודעת עם מי לדבר. כתבתי לו שיר, ואני רוצה להניח אותו על קברו. אבל אני לא רוצה שאימי תראה, ברור לי שזה יגרום לה לבכות, ולכאוב. אולי בעתיד, אאזור אומץ, ואניח מכתב זה על קברו. נר שמיני של חנוכה כבר כבה, ואני יושבת במיטה וחושבת עלייך. על עוד חנוכה בלעדיך. בדיוק 13 שנה מאז שהלכת מאיתנו, והאור שלי בלב כמעט ונכבה, אותו האור שחושב עלייך, שחולם עלייך. ואני שואלת-למה? ולא מקבלת תשובה. אמא אומרת, שאלוהים לוקח אליו את כל המלאכים. אבל איזה אלוהים זה, שמשאיר תינוקות יתומים? הורים בלי בנים? אחים ואחיות אומללים? בני זוג שבורים? אבא. מלאך שלי. אני מקווה שאתה שם בשמיים, מסתכל עלי, אולי מחיך, אולי מזיל דמעה או שתיים, מתגעגע אלי כמו שאני מתגעגעת אלייך, חושב עליי כמו שאני חושבת עלייך. אבא. יש לי רק בקשה, תשמור עלי מלמעלה אבא, תשמור עלי כמו שרק אתה יכול לשמור. ואם אלוהים שם, תשאל אותו למה. למה הוא לקח לי את הכל. סתם אחת.
סתם אחת.
