תגובות מהסביבה

[יעל של עדי]

תגובות מהסביבה

שלום לכם עולה לי מדי פעם השאלה האם גם אני אחראית במידה מסויימת לתגובות של הסביבה. אני מצידי מחכה ש"הם" ידברו על עדי, שנולדה ללא רוח חיים, ואולי גם הם מחכים שאני אדבר? אולי הם לא יודעים מה מותר ומה לא? לא יודעים מה לומר? לא יודעים איך? לדוגמה ביום ההולדת שלה אני מחכה לשמוע אם מישהו זוכר ומתאכזבת שלא. אבל אולי הם לא יודעים שמותר לדבר? אין לי ספק שלא הרבה זוכרים אבל בכל זאת, מישהו???!!

יש מצבים שאני מרגישה שזה מרחף אבל...

מה דעתכם? יעל

 

[sael]

תגובה

לדעתי אנשים פשוט לא מרגישים נוח לדבר על זה כי הם לא יודעים אם לך זה נוח ולא רוצים לפגוע בך אז הם מעדיפים "להתעלם". אם חשוב לך לדבר על זה אז כדאי שתעלי את הנושא ואז סביר להניח שירגישו יותר נוח לדבר איתך על זה.

 

[תמיד איתנו]

ליעל...../images/Emo79.gif

כן, כל הנושא מאד מאד טעון ברגשות... אני חש כי אנשים לא יודעים איך לגשת לנושא, איך לדבר בגובה העיניים על אובדן הילד כשה ציפינו לו. מצד אחד הם אומרים לעצמם...בשביל מה לעורר את זה, יהיה לו קשה לדבר על כל הנושא...אז נשים את זה בצד... מצד שני, כן אנו מעוניינים שלא ישכחו וידברו על הילד שאיבדנו. מה קרה? רק על דברים שמחים צריך לדבר, ועל אבל ושכול אסור ?! אנו לא רוצים לשכוח! התשובה אינה כה פשוטה ונמצאת לדעתי באמצע... כלומר, לעיתים לא מומלץ לדבר על הנושא, כי זה רק מעורר בנו תחושות קשות (בעיקר באירועים משפחתיים משמחים כמו חתונה של מכרים, כשרואים מישהי/ו שלא התראינו איתה/ו הרבה זמן ואז באמצע הריקודים היא/ו אומרים ששמעו ומצטערים...כן, בסיטואציה כזו איננו מעונינים להתחיל לדבר על האובדן העצום) מן הצד השני, ברגעים משמחים כמו יום הולדת של ילד קטן במשפחה, מיד אנו נזכרים באובדן ושואלים את עצמנו... למה? למה הילד שכה רצינו לא זכה לחיים? ברגע כזה לדעתי, חיבוק או מילה חמה ממישהו שיבוא אלינו וימצא את המילים הנכונות, זה מאד מאד מקל...כן, כי אנו חשים שלא שוכחים את הילד שאיבדנו... לסיכום, לעיתים איננו רוצים להיכנס לשיחה בנושא, ולעיתים מאד ודווקא אז אנו חשים כי רק אנו זוכרים את הילד שאיבדנו... בכל אופן יעל, השאלות שלך מעסיקות את כולנו כל יום... תמיד איתנו... אם לא מדברים, אז אנו חשים ששוכחים...

 

[e k]

הסביבה

הסביבה מתעלמת ממה שכואב לה אני חושבת שהם פוחדים להכאיב אולי באיזה שהוא מקום פוחדים "לפתוח פצעים" שהם לא יודעים שאף פעם לא יסגרו

 

[תמי ס]

אכן הסביבה מתעלמת וזה כואב

אצלי לא כולם ידעו, למרות שהשבועות התקדמו עדיין לא כולם ידעו, איכשהו למזלי (?!?)- לא ראו. אבל גם אלה שכן ראו וכן ידעו, מתעלמים מהנושא, ולא שאני רוצה שימשיכו לדבר על הנושא ללא הפסקה ויעלו אותו בכל הזדמנות, אבל כל כך מעצבן שעכשיו, כשאני נמצאת בעיצומו של הריון חדש, אם קורה ואני מזכירה את ההריון הקודם, או משווה, או בכלל מעלה משהו מהעבר, מייד מנסים להסות אותי בסגנון של "מה שהיה היה" או "עכשיו זה משהו אחר" או "טוב, הגיע הזמן להשאיר את זה מאחורייך" או "בשביל מה את ממשיכה להתעסק עם זה?", הם לא מבינים שאני פשוט לא יכולה, זה חלק ממני ותמיד יהיה. אז יש כמה חברות קרובות שאולי מנסות להבין, אבל נתקלתי גם בחברים ממש ממש קרובים שלא מצליחים להבין את ה"התעסקות" שלי בעבר. אני לא מנסה, ומשתדלת גם לא להיות עצובה, ומודה לאל על חברות הנפש החדשות שקיבלתי בעקבות האסון, והן, אני יודעת שהן מבינות אותי לאורך כל הדרך (תודה לקרן תאומתי הנפלאה ולפילה סגולה הנהדרת והקשובה).

 

[מירבא]

הקושי להתמודד

יעל ממש ברגע זה סיימתי לקרוא את הספר שכתבת והוא מדהים! אני חושבת שהסובבים אותנו, משפחה וחברים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם האובדן שלנו ואולי אנחנו צריכים להסתגל לעובדה שזה האובדן שלנו ולתת לעצמנו את המרחב להתאבל בלי לצפות מהם לשותפות לכאב אלה להקשבה. ואולי לא?!. מה שבטוח זה שבספר שלך אני יעזר שלפחות הקרובים לי יקראו(אם הם יסכימו כמובן) כדי לנסות "להסביר" או יותר נכון לשתף במה עובר עלינו בשבעת החודשים האחרונים. תודה לך מירב

 

[יעל של עדי]

תודה

היי מירב וכולם קודם כל ממש תודה. זה מאוד מרגש לקבל תגובות כאלה על הספר שהמון הושקע בו מבחינות רבות, רגשית, נפשיתף משפחתית וגם כלכלית. אז אני בהחלט מקווה שזה יעזור. אני מקווה שבאמת תצליחי להסביר לקרובייך ולחברייך כל מני דברים בעזרת הספר. אבל כמו שאמרת את צריכה לקחת בחשבון שלא כולם יסכימו לקרוא. (אנחנו נתתנו אותו לכל האחים והגיסים שלנו ואחד הזוגות "שכח" את הספר והם לא מצליחים למצוא אותו... מענין לא?) אני מקווה שהוא עוזר ותומך, זאת הייתה אחת המטרות. ושוב, את מוזמנת לפנות אלי בכל דבר, וגם כל השאר. בהמון תמיכה ואהבה יעל