תגובתה של רבקל'ה מונדלק - סופרת
שבעצמה היתה ילדה שאומצה לנושא של משפט שלמה בעניין הפעוט מהמוצא האתיופי שנמסר למשפחה במטרה לאמצו וכיום דודתו הביולוגית נאבקת לקבלו אליה ולאמצו. התגובה פורסמה בעיתון הארץ ב- 8.10 וניתן לראותה כאן:
הדילמה של היד המאומץ
שלושה שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, עדנה ארבל וניל הנדל, פסקו לאחרונה שפעוט בן שלוש מהעדה האתיופית יוצא מחיק הורים המיועדים לאמצו, ויועבר לדודתו ולבעלה. בדעת מיעוט היה השופט הנדל, שהשתכנע מחוות דעתם של המומחים, ולפיה הוצאת הילד ממשפחת האומנה עלולה לגרום לו לפגיעה קשה.
הפעוט הוצא ממשמורתה של אמו לאחר שמיד לאחר לידתו התפרצה אצלה מחלת נפש. כעבור כמה שבועות הוא הועבר מבית החולים לבית תינוקות של השירות למען הילד, ובגיל שנה וחודשיים נמסר למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ. עם זאת, בית המשפט לא סגר את הדלת בפני האפשרות שדודתו תאמץ אותו.
השאלה אם צריך היה להשאירו בבית התינוקות עד שיתברר אם לדודתו ולבעלה יש מסוגלות הורית, או שנכון יותר היה לחוש ולמצוא לו הורים מאמצים, מרחפת כעננה מעל הכרעת השופטים. תשובה לכך מצויה בדיווחו של פסיכולוג בית התינוקות, שקבע כי ברמה הפסיכו־סוציאלית יש לראות את הקטין כתינוק בסיכון בשל נסיבות לידתו ומחלתה של אמו. הוא המליץ על יצירת התקשרות עם דמויות קבועות שיגדלו אותו לאורך חייו, כדי להפחית את הסיכון לבריאותו הנפשית.
בסיפור הזה אין אנשים רעים. יש אם ביולוגית חולת נפש, שבימים שבהם היא מאוזנת, מסורה לילד ומתקשה להשלים עם חוסר יכולתה לגדלו. יש הורים מיועדים שחיכו 20 שנה לילד ומשנמסר לידיהם גידלוהו באהבה, ויש דודה - דמות מרשימה, שלאחר שהתגבשה בה ההחלטה לאמצו, נאבקה עליו בכל כוחה.
אימוץ על ידי הדודה משמעו המשך קשר עם האם הביולוגית ולדעת המומחים, "תפיסת הגבולות המטושטשת [של האם], עשויה להוות קושי". עוד נכתב בחוות דעתם, כי "הסכנות לשלומו הפיזי ולבריאותו הנפשית כתוצאה מהמשך הקשר עם אמו, גם אם יהיה זה קשר מוגבל, מדאיגות. שאלת אפשרותה של הדודה לגונן עליו באופן הרמטי מפני סכנות אלו... לא נקייה מספקות”.
"כשהילד הגיע למשפחה”, נכתב באחד הדו”חות, "זו היתה הזדמנות ליצירת התקשרות ראשונית בטוחה שתיתן בסיס להתפתחות נפשית תקינה... למעשה, מחצית מחייו הוא נמצא במשפחה אשר מבחינתו היא משפחתו... ניתוק של הקטין ממשפחתו האומנת, אין ספק שיביא למשבר שיכול לכלול דיכאון ופגיעה ביכולתו ליצור התקשרויות בטוחות בעתיד ולהסתמך עליהם לצורך התפתחותו”. מהתסקירים עולה כי הקטין נמצא היום בחיק משפחה אוהבת, ושהוא מפותח, סקרן ומלא שמחת חיים. המומחים מסכמים בתסקיר העדכני: "אין לנו ספק כי ניתוקו ממשפחה זו עלול לגרום לו לנזקים בלתי הפיכים”.
לפי התסקיר, התינוק התפתח ל"פעוט חמוד ומפותח בהתאם לגילו", ש"נמצא במסלול התפתחות תקין וחיובי מאוד. הוא פנוי ללמידה ולהסתגלות רגשית וחברתית". קשה שלא לתהות מדוע בחרו השופטים לזעזע את עולמו לאחר שמצא חוף מבטחים. האומנם טובת הילד עמדה לנגד עיניהם?
כל המומחים הסכימו, כי "ניתוקו של הפעוט ממשפחת האומנה כיום עלול להיות בעלת השלכות הרסניות על התפתחותו”. מה טעם היה לזמן אותם אם שניים מהשופטים מתעלמים מאזהרותיהם הנוקבות? אמת, איש אינו יכול לנבא בוודאות את עתידו, אך אולי ראוי היה שלא להעצים את הסכנה המרחפת על ילד שנמצא בקבוצת סיכון לאחר שנפגע בינקותו.
השופט עמית כתב בהכרעתו, כי שמע את קשר הדם זועק מגרונה של הדודה: "הקטין אינו רק בן לאמו־מולידתו, הוא גם חלק משושלת משפחתית, ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם מזהותו המשפחתית. איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאתנו תשובה ביום מן הימים, הכיצד קרעתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עלי בכל מאודה ובכל נפשה? הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי – מסורתי - זהותי כבן לעדה האתיופית?"
כפי שעולה מחוות הדעת ומהתסקירים, ההורים המיועדים דאגו להשלים את החסכים של הקטין. הם נמצאים בקשר הדוק עם משפחות נוספות שאימצו ילדים ממוצא אתיופי, מתארחים אצלם ומבלים עמם, ומשתתפים בימי עיון שבהם עולות סוגיות הקשורות לטיפוח התרבות והמורשת האתיופית.
השופטת עדנה ארבל ציינה באחת מפסיקותיה, כי בעיניה ל"קשר הדם" "מעמד בכורה", אף כי העדפת המשפחה הביולוגית היא "בכפוף לכך שאין בגידול הקטין על ידי קרוב המשפחה כדי לפגוע בטובתו של הקטין מסיבה כלשהי". עוד כתבה, שקול משפחתו הביולוגית של הפעוט מבטא את "קול הדם", שהוא מהיסודות שעליהם בנויה החברה האנושית, ושהמשפחה מבקשת להבטיח את טובתו של הקטין מתוך שימור הקשר עם משפחתו ועם מורשתה העדתית.
הדילמות שעולות בפרשה כבדות משקל. האם ראוי שהדאגה לשימור מורשת תגבר על הכל? מניסיוני אני יכולה להעיד שתודעת זהות ושייכות נבנות גם בתנאים של אימוץ שלא בתוך העדה, ושהשוני החיצוני איננו מכריע. הקשר עם ההורים המאמצים נרקם בחוט עדין ולא בחבל, והוא עמוק ומשמעותי מאין כמוהו. יש בו חסד ייחודי משום שנוצר לא כדרך הטבע. ההשקעה הסיזיפית, הכמיהה למשפחה, הן מצד ההורים והן מצד המאומץ, תהליך ההיקשרות שנעשה בחשש ובהדרגה - כל אלה מולידים ברוב המקרים הורות אוהבת, מקבלת, צנועה, ועוצמתית; והורות כזאת יכולה ללוות את המאומץ במבוך הזהות.
כמי שעברה במבוך הזה, אעיד שמעולם לא שמעתי את דמי מדבר אלי, ושהמטפורה שבה דם מדבר מעוררת בי פלצות. כשאת גדלה עם הורים אוהבים וקשובים, הקול היחידי שאת שומעת הוא קולם. ואם אחד מהם נפטר, אז לקולו את כמהה ואת הקול הזה את מבקשת. שום קול אחר לא קורא מדמך.
שבעצמה היתה ילדה שאומצה לנושא של משפט שלמה בעניין הפעוט מהמוצא האתיופי שנמסר למשפחה במטרה לאמצו וכיום דודתו הביולוגית נאבקת לקבלו אליה ולאמצו. התגובה פורסמה בעיתון הארץ ב- 8.10 וניתן לראותה כאן:
הדילמה של היד המאומץ
שלושה שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, עדנה ארבל וניל הנדל, פסקו לאחרונה שפעוט בן שלוש מהעדה האתיופית יוצא מחיק הורים המיועדים לאמצו, ויועבר לדודתו ולבעלה. בדעת מיעוט היה השופט הנדל, שהשתכנע מחוות דעתם של המומחים, ולפיה הוצאת הילד ממשפחת האומנה עלולה לגרום לו לפגיעה קשה.
הפעוט הוצא ממשמורתה של אמו לאחר שמיד לאחר לידתו התפרצה אצלה מחלת נפש. כעבור כמה שבועות הוא הועבר מבית החולים לבית תינוקות של השירות למען הילד, ובגיל שנה וחודשיים נמסר למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ. עם זאת, בית המשפט לא סגר את הדלת בפני האפשרות שדודתו תאמץ אותו.
השאלה אם צריך היה להשאירו בבית התינוקות עד שיתברר אם לדודתו ולבעלה יש מסוגלות הורית, או שנכון יותר היה לחוש ולמצוא לו הורים מאמצים, מרחפת כעננה מעל הכרעת השופטים. תשובה לכך מצויה בדיווחו של פסיכולוג בית התינוקות, שקבע כי ברמה הפסיכו־סוציאלית יש לראות את הקטין כתינוק בסיכון בשל נסיבות לידתו ומחלתה של אמו. הוא המליץ על יצירת התקשרות עם דמויות קבועות שיגדלו אותו לאורך חייו, כדי להפחית את הסיכון לבריאותו הנפשית.
בסיפור הזה אין אנשים רעים. יש אם ביולוגית חולת נפש, שבימים שבהם היא מאוזנת, מסורה לילד ומתקשה להשלים עם חוסר יכולתה לגדלו. יש הורים מיועדים שחיכו 20 שנה לילד ומשנמסר לידיהם גידלוהו באהבה, ויש דודה - דמות מרשימה, שלאחר שהתגבשה בה ההחלטה לאמצו, נאבקה עליו בכל כוחה.
אימוץ על ידי הדודה משמעו המשך קשר עם האם הביולוגית ולדעת המומחים, "תפיסת הגבולות המטושטשת [של האם], עשויה להוות קושי". עוד נכתב בחוות דעתם, כי "הסכנות לשלומו הפיזי ולבריאותו הנפשית כתוצאה מהמשך הקשר עם אמו, גם אם יהיה זה קשר מוגבל, מדאיגות. שאלת אפשרותה של הדודה לגונן עליו באופן הרמטי מפני סכנות אלו... לא נקייה מספקות”.
"כשהילד הגיע למשפחה”, נכתב באחד הדו”חות, "זו היתה הזדמנות ליצירת התקשרות ראשונית בטוחה שתיתן בסיס להתפתחות נפשית תקינה... למעשה, מחצית מחייו הוא נמצא במשפחה אשר מבחינתו היא משפחתו... ניתוק של הקטין ממשפחתו האומנת, אין ספק שיביא למשבר שיכול לכלול דיכאון ופגיעה ביכולתו ליצור התקשרויות בטוחות בעתיד ולהסתמך עליהם לצורך התפתחותו”. מהתסקירים עולה כי הקטין נמצא היום בחיק משפחה אוהבת, ושהוא מפותח, סקרן ומלא שמחת חיים. המומחים מסכמים בתסקיר העדכני: "אין לנו ספק כי ניתוקו ממשפחה זו עלול לגרום לו לנזקים בלתי הפיכים”.
לפי התסקיר, התינוק התפתח ל"פעוט חמוד ומפותח בהתאם לגילו", ש"נמצא במסלול התפתחות תקין וחיובי מאוד. הוא פנוי ללמידה ולהסתגלות רגשית וחברתית". קשה שלא לתהות מדוע בחרו השופטים לזעזע את עולמו לאחר שמצא חוף מבטחים. האומנם טובת הילד עמדה לנגד עיניהם?
כל המומחים הסכימו, כי "ניתוקו של הפעוט ממשפחת האומנה כיום עלול להיות בעלת השלכות הרסניות על התפתחותו”. מה טעם היה לזמן אותם אם שניים מהשופטים מתעלמים מאזהרותיהם הנוקבות? אמת, איש אינו יכול לנבא בוודאות את עתידו, אך אולי ראוי היה שלא להעצים את הסכנה המרחפת על ילד שנמצא בקבוצת סיכון לאחר שנפגע בינקותו.
השופט עמית כתב בהכרעתו, כי שמע את קשר הדם זועק מגרונה של הדודה: "הקטין אינו רק בן לאמו־מולידתו, הוא גם חלק משושלת משפחתית, ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם מזהותו המשפחתית. איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאתנו תשובה ביום מן הימים, הכיצד קרעתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עלי בכל מאודה ובכל נפשה? הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי – מסורתי - זהותי כבן לעדה האתיופית?"
כפי שעולה מחוות הדעת ומהתסקירים, ההורים המיועדים דאגו להשלים את החסכים של הקטין. הם נמצאים בקשר הדוק עם משפחות נוספות שאימצו ילדים ממוצא אתיופי, מתארחים אצלם ומבלים עמם, ומשתתפים בימי עיון שבהם עולות סוגיות הקשורות לטיפוח התרבות והמורשת האתיופית.
השופטת עדנה ארבל ציינה באחת מפסיקותיה, כי בעיניה ל"קשר הדם" "מעמד בכורה", אף כי העדפת המשפחה הביולוגית היא "בכפוף לכך שאין בגידול הקטין על ידי קרוב המשפחה כדי לפגוע בטובתו של הקטין מסיבה כלשהי". עוד כתבה, שקול משפחתו הביולוגית של הפעוט מבטא את "קול הדם", שהוא מהיסודות שעליהם בנויה החברה האנושית, ושהמשפחה מבקשת להבטיח את טובתו של הקטין מתוך שימור הקשר עם משפחתו ועם מורשתה העדתית.
הדילמות שעולות בפרשה כבדות משקל. האם ראוי שהדאגה לשימור מורשת תגבר על הכל? מניסיוני אני יכולה להעיד שתודעת זהות ושייכות נבנות גם בתנאים של אימוץ שלא בתוך העדה, ושהשוני החיצוני איננו מכריע. הקשר עם ההורים המאמצים נרקם בחוט עדין ולא בחבל, והוא עמוק ומשמעותי מאין כמוהו. יש בו חסד ייחודי משום שנוצר לא כדרך הטבע. ההשקעה הסיזיפית, הכמיהה למשפחה, הן מצד ההורים והן מצד המאומץ, תהליך ההיקשרות שנעשה בחשש ובהדרגה - כל אלה מולידים ברוב המקרים הורות אוהבת, מקבלת, צנועה, ועוצמתית; והורות כזאת יכולה ללוות את המאומץ במבוך הזהות.
כמי שעברה במבוך הזה, אעיד שמעולם לא שמעתי את דמי מדבר אלי, ושהמטפורה שבה דם מדבר מעוררת בי פלצות. כשאת גדלה עם הורים אוהבים וקשובים, הקול היחידי שאת שומעת הוא קולם. ואם אחד מהם נפטר, אז לקולו את כמהה ואת הקול הזה את מבקשת. שום קול אחר לא קורא מדמך.