אנשים אומרים לך את זה, ובאותה נשימה
משוויצים בחוכמות של הילדים ושל הנכדים שלהם. אלוהים לא חילק רגשיות לאנשים בצורה שווה- זאת לא אשמתך. סבלנות יש לי כי אין לי ברירה. אני בת 42 ואם אתייאש אפול כל כך נמוך שלא אצליח לקום בכלל
אז אימצתי לי גישה אופטימית, כי אני שונאת להיות פסימית. כל מה שאנחנו עושות נבחן במבחן התוצאה. הרי במחזור חודשי רגיל, מבשיל רק זקיק אחד, ומבייץ. הטיפולים מנסים לכופף את הטבע, ולייצר כמות גדולה יותר של זקיקים וביציות, כדי להגיע להריון בכל זאת. בכל מחזור הזרעה שעברתי ללא הורמונים היה תמיד זקיק מוביל שהתפתח בקצב יפה. גם במחזורי הזרעה עם הורמונים היו 2-4 זקיקים. רק כשניסינו להעלות את הרף- נתקענו. הרופא צודק, את לא "מייצרת לו" מספיק זקיקים
. אבל עד כמה שאני יודעת (וזאת דעה מאוד לא מקצועית) 3 העוברים שלך לא נופלים מ3 עוברים של אשה שייצרה "לרופא שלה"
17 זקיקים ו9 עוברים. הרופא שלך, אפעס, לא נשמע מעודד במיוחד. בשאיבה האחרונה שלי נשאבה ביצית אחת, שהפכה לעובר יפיפה אחד. המעבדה והרופא חגגו סביבי על שהגעתי למאה אחוז הצלחה
לא נתנו לי לרגע אחד להיות צינית שזה הישג עלוב. הם חזרו ואמרו שזה ממש יופי של הצלחה. הרופא שלי מאידך, הפציץ אותי בהורמונים (עשר אמפולות ליום) כדי לנסות להגיע ליותר. זה לא עזר לנו, רק הקפיץ את הרופא הראשי של קופת חולים לאומית שכמעט קיבל התקף לב כשראה את המרשמים. מידע וידע זה כוח. אבל גם כוח יכול להועיל ויכול להכאיב ולהזיק. תלוי איך משתמשים בו. החרדות והבלבול הם פועל יוצא של מה שאנחנו עוברות. כל אחת עוברת את זה בשלב כלשהו. זה תלוי רק בך לאיזה עומק פחד תגיעי וכמה זמן תהיי שם. זה תלוי בך- איך תשיגי את התמיכה מבעלך. שכן בטוח שגם הוא כרגע חרד וחסר ישע. לך לפחות יש יתרון (מפוקפק) שאת עוברת את הטיפולים. את עושה משהו, את מתאמצת. הוא רק עומד מהצד, רואה אותך סובלת, רואה אותך שוקעת ולא יכול לעזור. את תצטרכי ללמוד איך לקבל ממנו תמיכה וללמד אותו לתת- אם הוא לא יודע לעשות את זה. רופאים הם לא אלוהים, הם באמת לא יודעים הכל, לפעמים יודעים הרבה ולפעמים מעט מאוד. אבל רופא טוב יודע גם לעודד. לתת לך לצאת מהחדר שלו עם מרשם בתיק אבל עם תקווה בלב.
נועם (ובקשה קטנה, כמה פסיקים ונקודות ממש יעזרו לי
)