תגידו לי... אני הגיונית?

[dirty little secret]

תגידו לי... אני הגיונית?

אנחנו ביחד 4 שנים... 4 שנים של אהבה ופריחה.. עברנו במהלך השנים המון עליות ומורדות... אבל אני לא מתחרטת על שום דבר כי הכל הביא אותנו לנקודת הזמן של היום. הוא הגבר של חיי, ואני ללא ספק רואה את עצמי מקימה איתו משפחה (זה הדדי).

הוא בן 23 ועדיין בצבא (עתודאי). בשנה האחרונה הוא לא מפסיק לדבר על זה שהתואר שהוא למד אליו כל כך לא מעניין אותו, ושהוא לא רוצה להתעסק עם זה. אוקיי, לגיטימי.
אבל הוא החליט מה הוא רוצה ללמוד... רפואה. הוא התחיל לקחת כל מיני קורסים שקשורים לתואר באוניברסיטה הפתוחה (תוך כדי השירות)... וסביר להניח שהוא יסיים את התואר עוד 10 שנים, כשיהיה בן 33. (בגלל המסלול שלו בצבא ובגלל אורך הלימודים לרפואה).
אני, בת 21, מפלסת את דרכי דרך הפסיכומטרי להתחיל ללמוד, לסיים את התואר עוד 4-5 שנים, למצוא מקום עבודה מסודר, ולהתחיל את החיים...
ו... וואלה, התוכנית שלו קצת מתנגשת לי בפנטזיות.

כי בנאדם שהוא סטודנט עד גיל 33, לא יכול לעבוד בעבודה מסודרת ולהתקיים בעזרתה.
ברגע שנגור ביחד, יהיה לנו קשה לממן את שכר הדירה, התשלומים, ואם נרצה להקים משפחה...
אז ברור שהדבר הכי חשוב זה שהוא יגשים את עצמו וכו'... אבל קשה לי לעודד אותו לעשות את זה. קשה לי כי אני רואה את כל הקשיים בדרך הזו. קשה לי כי אני רואה איך אנחנו עכשי. הוא חייל ואני לומדת, שנינו עניים, מגרדים גרושים, בקושי יוצאים (פעם בחודשיים-שלושה, נשבעת), גרים אצל ההורים... יש לנו אפס עצמאות ויותר מידי מחויבויות כלפי המשפחה...
ואני רוצה שזה ישתנה ושזה יהיה אחרת. אני רוצה להתחיל לחיות את החיים האמיתיים. אני רוצה להגיע כמה שיותר מוקדם לשלב בחיים שבו אני מבוססת כלכלית, שאני עצמאית. ובין היתר - שהוא חלק מהחיים שלי, ומסוגל גם להיות עצמאי ולא להיות תלוי בי או בהורים שלו.
זה כל כך נורא מה שאני רוצה? או שזה הגיוני?...

 

[yatusha]

לא, את לא

עם כל הכבוד לפנטזיית 2 ילדים וכלב - חבר שלך במקום אחר.
אין סיבה שלא תהיו עצמאיים אם שניכם תעבדו, אז נכון, תהיה לכם דירה קצת פחות יפה עם פחות חדרים בהתחלה ותקנו בית יותר מאוחר, אבל אם זה מה שמושך את בן זוגך ויש לו את היכולת? מה רע?

בנוסף, אני מניחה שבגלל שהוא עתודאי אז הוא לומד מקצוע יישומי שהוא יוכל לעבוד בו בזמן הלימודים וגם כשיהיה בצבא יוכל לחסוך. הרבה אנשים מסיימים ללמוד בגיל מאוחר וברפואה אף פעם לא תהיה חסרה עבודה, מדובר במקצוע מאוד יציב בעולם משתנה ובתקופת הלימודים יש לא מעט שעובדים ומקבלים מלגות.

את מצידך יכולה ללמוד ולעבוד וכבר בגיל 25 לעבוד במשרה מלאה ואם לא תרוצו לעשות ילדים תוכלו גם לגור מחוץ לבית וגם לחסוך.

בשביל פנטזיה לא הייתי פוגעת ברצון למימוש העצמי של בן הזוג שלי. בעולם שיש עוד 40 שנות עבודה לפחות לפניכם לא יקרה כלום אם תחכי קצת. החששות של חשבונות ועצמאות זה פשוט עניין של למידה ומנסיון ברגע שמכוונים למטרה ולומדים להבחין בין עיקר לטפל זה לא קשה.

 

[einat162]

 

[spaysi8]

הרגשות שלך הגיוניים

אבל את חייבת לשים אותם בצד,
כי זה מה שהוא רוצה לעשות ובסופו של דבר חשוב שיגשים את השאיפות שלו, אחרת הוא ירגיש ריקנות..
כמו שלך יש תוכניות משלך, לא הגיוני לדרוש ממנו לבטל את שלו בגלל ש"מתנגש לך בפנטזיה".
עד שתסיימי פסיכומטרי, תתחילי ותסיימי ללמוד, גם ככה יעברו כמה שנים, לא הגיוני לצפות ממנו להיות המפרנס בשנים האלו בשביל ש-את- תוכלי ללמוד,
תחשבי שאמנם עתודאי ולמד כבר אבל תתייחסי לזה כאילו הוא פשוט בצבא בקבע, עזבי שעשה תואר, ואחרי צבא יש לו תכניות כמו לכל אחד אחר..
מאוד מאוד חשוב שתתמכי בו, כי רק ככה תוכלו באמת להשאר ביחד ולהתגבר על הקשיים.
לגבי כסף- יש מלגות, יש פר"ח, יש עבודות במשרה חלקית, יש הורים.. אפשר להסתדר, אבל עדיף להיות עני ומאושר בכל מקרה..

 

[dirty little secret]

הבהרה בקשר לנק' אחת שכתבת...

אני חלילה לא מצפה לרגע שיפרנס אותי...
אבל מבאס אותי שכדי שנוכל להגיע למקום שאני רוצה שנגיע - במקום שייקח עד 5 שנים (זמן סביר שגם אני וגם הוא נוכל לסיים תואר סביר) - ייקח בערך פי 2.

 

[spaysi8]

כן לא התכוונתי לזה,

התכוונתי למה שאמרת, שכאילו עוד חמש שנים את מצפה ששניכם תפרנסו ובעצם זה לא יקרה כי ילמד.
תראי, זה מתסכל,
אני יכולה לתת לך דוגמא על עצמי- יצאתי עם בחור בן 25 שנמצא באמצע תואר, אז מבחינתי חיי היו גם כמו שאמרת אמורים להתחיל בעוד כמה שנים, אבל נפרדנו, ועכשיו אני יוצאת עם חייל, ועוד לא מתכנן בכלל תואר, ככה שסביר להניח שגם אם כן נעבור לגור ביחד בשנים הקרובים, אני אהיה המפרנסת העקרית.. אז כן, זה מתסכל,
אבל אני תומכת בו ובחלומות שלו (שכרגע הם ללמוד סנפלינג, לעבוד אצל דוד שלו שהוא מסגר, לטוס לחו"ל..), ויודעת שזה יבוא על חשבון המגורים ביחד, אבל ככה זה..
באמת שעדיף שיקח יותר זמן, אבל ששני בני הזוג ירגישו מאושרים ושהגשימו את רצונותיהם..

 

[קונדסבא]

את חושבת רחוק מידי

שזה דבר מיותר בפני עצמו, אבל בנוסף גם החשיבה שלך לטווח הרחוק לא ממש מציאותית. נראה לך שכל סטודנט לרפואה גר אצל ההורים עד גיל 33?
גם סטודנטים לרפואה עובדים תוך כדי התואר (אולי לא בשנים הראשונות אבל אחר כך כן) וחוץ מזה גם את תעבדי, ובסוף אם תרצו הכל יסתדר..
בקיצור שאלת אם את הגיונית, אז חד משמעית את לא הגיונית. את אמורה לשמוח שלחבר שלך יש שאיפות ואני יכול להבטיח לך שהחיים יובילו אותך למסלולים שונים מכל תכנון שאת יכולה להעלות בדעתך עכשיו אז זה מיותר להעמיס על עצמך דאגות מיותרות. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר

 

[Palindrome]

דווקא בשנים הראשונות יש יותר זמן לעבוד.

 

[קונדסבא]

עוד יותר טוב

ואחרי זה כבר במהלך ההתמחות מקבלים כסף לא?

 

[Palindrome]

כמובן, גם בסטאז'.

 

[קונדסבא]

מעולה, ברגע זה פתרת לה את כל הבעיות

לפחות עד גיל 33

 

[BloodyRose]

החששות שלך מובנים, אבל תנסי להתגבר עליהם

"אבל קשה לי לעודד אותו לעשות את זה. קשה לי כי אני רואה את כל הקשיים בדרך הזו."
עושה רושם שהקשיים שאת רואה, הם המכשולים בדרך שלך להגשמת הפנטזיה. מעבר לקשיים הללו - יהיו לו קשיים אם הוא ימשיך בדרך הזו, והוא יצטרך כל עידוד וכל תמיכה שתוכלי לתת לו.
רפואה זה לא מקצוע קל (מן הסתם). זה ידרוש ממנו הרבה שעות והרבה מחוייבות, ויהיה לו הרבה יותר קשה לעשות את זה אם הוא ידע שלא רק שאת לא מעודדת אותו, את גם מבואסת מזה שחיי הפנטזיה שלך לא מתממשים כמו שחשבת.
תחשבי לרגע אם זה היה הפוך - אם את היית רוצה ללכת ללמוד תואר קשה וארוך כמו רפואה, ולו זה היה מפריע כי בעוד X שנים הוא רוצה חתונה וילדים, ואת לא ממש רוצה ללדת באמצע הלימודים. היית מבינה שאת מפריעה לחלום שלו, או שהיה מפריע לך שהוא לא תומך בך במאה אחוז?

אפשר להחזיק דירה במהלך לימודים. אפשר לעבוד במהלך לימודים. לא חייבים לגור באיזור הכי נחשק והכי יקר, לא חייבים דירת ארבעה חדרים עם גינה וגדר לבנה.
אפשר למצוא אחלה של דירות באחלה של איזורים במחירים שפויים (או יותר נכון, שפויים יחסית). הרבה סטודנטים (כן, גם לרפואה) עובדים במהלך הלימודים ולא גרים אצל ההורים.

מעבר לכל זה - שימי בצד את כל התכניות ארוכות הטווח. החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות, ועדיף לתת לחיים לקרות מאשר להתקע על תכנית שאולי כבר לא רלוונטית. ואולי גם אם תתחילי ללמוד ולא תהני ממה שאת לומדת, ותרצי להחליף מסלול? ואם לא תקבלי ציון פסיכומטרי שיספיק ללימודים שאת רוצה, ותצטרכי להיבחן שוב? ואולי התואר יהיה סופר מעניין, אבל העבודה שתמצאי לא תאתגר אותך ולא תמצאי בה עניין?
אל תחשבי על העשר שנים שבהן הוא יהיה סטודנט ואיך חייכם יראו במהלך התקופה הזו ואחריה. תחשבי על כאן ועכשיו - הוא רוצה ללמוד מקצוע מעניין ומאתגר, כדאי שתהיי שם בשבילו ותתמכי בו. אחרי הכל, לא היית רוצה שזה יהיה הפוך, נכון?