לא הבנתי בכלל את תגובתך.
האמת היא שאני הקרתי שני פביו בשתי " קדנציות" שלי בבית השנטי. אני מדברת על לפני יותר מ 10-14 שנים שבהם לסרוגין הייתי בשנטי. אז לא היו תורמים רבים כ"כ ולא היו מדריכים וסגל. היו לנו דינו ומריומה, היה זכרו לברכה אלי, גר מאחור, היה טורקו מסתובב בשטח והיו עוד כמה כאלה ואחרים. באותה תקופה בשנטי לא תמיד היה מה לאכול והיו מצבים שהיינו רעבים עד כדי ללכת ולחכות ליד המכולות ולגנוב מהמשאיות שוקו ולחמניות בבוקר. המטבח היה למטה, משמאל לסלון, מול הביקתה של דינו, בה היה אוהב להתבודד... הכל היה תמים והיו למקום 3 חוקים 1} לא סמים 2}לא אלכוהול 3}לא אלימות ואת שלושתם היה תמיד... ככה זה כשיש הרבה ילדים בבית, תמיד עושים דברים ונגררים אחרי אחרים. אבל היה כיף, היה מעניין, הייתה אוירה שלא נמצאת עוד בשום מקום אחר. לא אחת קרה שהיינו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אך... אני זוכרת את שנטי (הבת של מריומה) כשרק הייתה בטיטולים... ותיראו אותה היום. החיים משאירים לנו למזכרת את הנוסטלגיה. זה דבר שאף אחד אף פעם לא ייקח. והיום? אני אמא לשתי בנות, כשאני מחפשת אחר חבריי, אחיי, מכריי מהשנטי ומשאר מיני מקומות בהם שרדתי את ילדותי, צעירותי, אני מבינה ושומעת שאחד בבית הסוהר, אחד מת ממנת יתר, אחד התחרפן ומאושפז במחלקה סגורה, אחת התאבדה ועוד הזרוע נטויה... מה אגיד לכם? שיהיה רק טוב, מקווה מאוד שבית השנטי של היום יניב פירות אחרים, ייתן לאנשים את הזכות לבחור רק בחיים!