ת'אמת- אני לא יודעת...
לי היתה הרגשה שמרוב ניסיונות "לא לאבד את עצמי", איבדתי לגמרי קשר עם עצמי.
גם אני בחרתי לא לשוחח על זה כמעט עם אנשים- רק בפעמים שהסיאה הוגדשה ונמצאתי מבעבעת על כתפו של אהובי, הצלחתי לשחרר משהו מהאחיזה.
מיותר לומר שבתחילה גם בו לא בטחתי, הכרנו קרוב מאד לזמן גילוי המחלה אצל אמי,
לא חושבת שההתמודדות שלי היתה מהטובות שבהן...
כמו שכתבתי שבוע שעבר- פרקתי עול, הייתי שותה יותר אלכוהול ממה שטוב לי (עניין יחסי, כמובן), רקדתי מלא, חלק מהזמן בלי להרגיש כלום, צרכתי מפגשים חברתיים באופן די אובססיבי- אבל הייתי יושבת בהם ולא מצליחה להשתתף, מנותקת.
וזה לא שהייתי באיזה מקום עמוק בתוכי- הייתי בשום מקום, פשוט, ורק בשעות שהייתי בבית הורי ואמי נחה- רק אז הצלחתי להרגיש בלי לפחד עד מוות מההרגשות הקשות... כי זאת היתה הסיטואציה הכי רגועה בכל המצב.
יצא לי שכתבתי איזה כמה מילים קצרות בימי ההתמודדות ה"בינונית" (עוד היתה תקוה, אבל איכשהו לא בי...):
"יש לי מסך ברזל, ולפעמים אני מורידה אותו,
החיים ממשיכים מחוצה לו,
ואני מחכה שיתפנה לי רגע להתבונן בפנים.
ממשיכה להתרוצץ באותו הקצב,
בידיעה שמשהו בפנים ממש לא בסדר, אבל עכשיו זה לא הזמן...
מחייכת לכולם, בולעת שאיפה קטנה של בכי,
עיני- פלדה אטומה, ממשיכה לעשות הכל כרגיל, אולי מחכה לרגע הנכון...
מגיע הזמן שלנו ואתה נוגע בי, ובכל מאודי אני רוצה שתדע אתה מה קורה- אבל אפילו אני איני יודעת,
וכשאתה אומר לי מה אתה רואה,
אני מחייכת בסלחנות,
עדיין מאחורי המסך: "מה הוא מבין" חושבת לעצמי,
מסרבת לתת לו ליפול, מסרבת לאפשר לעצמי לבדוק מה מסתתר מאחוריו.
בפנים הכל ממשיך להתבשל, וזה כואב ומתעצם,
וכשאני לא יודעת מה יש שם- זה כואב יותר, מפחיד הרבה יותר.
מגיע רגע שזה מתפרץ בעוצמה, אם בגלל יד עוזרת עלומה,
בעזרתי, בהסכמתי, אולי בעזרתך,
ואז אני מבינה שצדקת, שראית מעבר למסך,
ושהעולם יפה יותר כשכל הנוזל השחור זורם בחוץ
אבל יודעת שבפנים תבשיל חדש מתחיל לקדוח, ומתישהו המסך שוב ירד...
****
היא יושבת-שוכבת נים לא נים בסלון,
ואני שוטפת כלים במטבח.
הייתי מוכנה שזה יהיה כך לנצח."
מדהים לגלות שכתבתי את זה פחות מחודש וחצי לפני לכתה.
אם הייתי יודע אז שזה מה שנשאר לנו... המצב התדרדר כל כך מהר, ממש במהירות מסחררת.
עכשיו אני קצת מתחרטת שלא עשיתי מה שאמרתי למטפל שלי שאני רוצה לעשות- להפסיק לעבוד, וללכת להיות איתה 24 שעות.
זה לא היה נחוץ מבחינת כח טיפולי, רק כדי להיות קרובה אליה. אבל פחדתי לשחרר אחיזה בחיים.
מי יודע בדיעבד איך נכון להתנהג, והאם לא הגיוני, במצב המיוחד הזה, כן "לאבד את עצמך" לאיזה זמן מה...
בכל זאת, ליבליב, לא אני ולא את נשים חלושות, ועברנו דבר או שניים בחיים- ואם יש דבר בטוח זה שבסופו של דבר את תצליחי לחזור לעצמך, לא? אז אולי דוקא אפשר לשקול התמסרות תקופתית (מה שנראה לי שאת עושה יותר ממני).... ולא לפחד "לאבד את עצמך", כי כבר מצאת כמה פעמים... וודאי שתמצאי שוב. את יודעת איפה לחפש.
הכל תלוי במצב, כמובן.
