תהיה/פריקה

[Lady of the masks]

תהיה/פריקה

עלתה לי תהייה היום, ואשמח אם תוכלו לעזור לי בה. אני קצת מתקשה לנסח אותה, ובכל זאת...
אני מתנדבת באנוש חודש בערך, ויש שם שלל פעליות וסיוע לחברים, ויש המון אנשים שמתלוים לתהליך ה-בהעדר מילה טובה יותר, שיקום. יש עובד סוציאלי, ומדריך ופסיכאיאטר. אבל לא נתקלתי בפסיכולוגים! לא יודעת אולי זה כי אני גרה בפריפריה, אבל עושה רושם שאף אחד לא מתיחס לפן האממ נפשי פנימי ממש. מסיפורים של החברים,, וסתם גם התחושה שמלוה אותי מהצות, הכל קצת משימתי.
(אתה לוקח תרופה, הולך לעבודה,אוכל, לוקח תרופה, בא למועדון, הולך הביתה וחוזר חלילה) לתחושתי האישית-זה קצת כמו סרט נע כזה, איכשהו זה מזכיר לי גנון. נותנים מסגרת כולשהי כדי שהדברים לא יצאו מכלל שליטה, אבל נדמה לי שאת השיקום הממשי והטיפול כולם שכחו.
שוב, כמובן שזו רק אני-וברור לי שאיני רואה את התמונה במלואה-הרי הידע שלי הוא נורא מוגבל...ובכל זאת כל פעם שאני באה למועדון אני נזכרת במעומעם באיזה ניסוי שעברתי עליו. למיטב זכרוני, נעשה לפני די הרבה שנים,בצרפת, ובו אדם כולשהו שאת שמו איני מצליחה לזכור התקומם על היחס כלפי אנשים שלוקים בנפשם ויצר מן כפר, ושם עזר להם להשתקם-למיטב זכרוני מדובר בחולי סכיזופרניה, בכל מקרה התוצאות של הניסוי זכורות לי היטב, אחרי חצי שנה בערך, האנשים השתקמו ותפקדו, באותה הצורה בה תפקדו אנשים שטופלו תרופתית.
מה שאני אומרת, זה שנדמה כאילו כולם מסתמכים על התרופות יותר מידי-ברורה לי הנחיצות שלהם כמובן-אבל איכשהו זה פשוט לא מרגיש לי יעיל, בדיוק כמו שבעיני זה לא יעיל לפרק בקבוק וודקה אחרי יום קשה כדי להקהות רגשות.
בקיצור, זו רק אני? או שזה דוגמא נהדרת לשוני בן הרצוי והמצוי-או בשפה היותר מכובסת האקדמיה מול העלם הטיפולי? יש לזה איזה פיתרון ?

 

[ofir_y]

זה לא רק באנו"ש

אני חושב שבכלל, באוכלוסייה הקלינית הקשה (באנו"ש המשתקמים הם כאלה שיוצאים-וחוזרים מבי"ח פסיכיאטרים בד"כ) אין הרבה פסיכולוגים. יש פסיכיאטרים, ע"ס ומדריכי שיקום.

בכלל, אני לא מכיר ראיות רציניות להשפעה חיובית של פסיכותרפיה על הפרעות קשות (כדוג' סכיזופרניה).

 

[Lady of the masks]

טוב

מחיפוש בגוגל, נדמה לי שאני מדברת על פיליפ פינל-אז זה לא באמת רלונטי.
בקשר לעניין חוסר ההשפעה של פסיכותרפיה-זה קצת צורם לי, בסה"כ ההשפעות של הפסיכו תרפיה לא יותר מידי חד משמעיות. זו הקטנת ראש די רצינית-למקד את עצמך באוכלוסיה יחסית יציבה ובריאה (שבו הטיפול ברוב המקרים לא יניב כישלון טוטאלי,)
סה"כ למה אנחנו בכלל לומדים את כל זה? יותר מידי פעמים פסיכולוגה טיפולית, נשמעת לי כמו אופיום להמונים-אני מצטערת אם גישה כזו איני רואה הבדל בנינו, לקוצ'ר שקם ביום בהיר והחליט לטפל באנשים.
שורה תחתונה-אנחנו מתיימרים להיות המדע של הנפש או לא? מבחינתי זה אומר, שתפקידנו לשאוף לפיתוח כלים יעילים יותר בפסיכותרפיה-ואם אנחנו מבודדים את עצמינו מפלח אוכלוסיה שלם, ששיך לקהילה ה"נפשית"-אז יש לנו בעיה.
טוב זה סתם מרגיז בלי קשר אליך-אז על תיקח את זה אישי.

 

[katzeran]

יש בזה משהו

אני לא התנדבתי באנו"ש, אז אני לא יודע לומר על מה שקורה שם, אבל התחושה שאת מתארת מוכרת וברורה לי. אני חייב לומר שיש לי הרגשה שזה עניין מאוד כלכלי. הרבה יותר זול לתת טיפול תרופתי מטיפול פסיכולוגי, בעיקר כשאנחנו מדברים על אוכלוסיה בעלת הפרעות קשות כמו סכיזופרניה או הפרעות אישיות קשות שבהן טיפול פסיכולוגי נוטה להיות מורכב יותר וארוך יותר.
כמובן שיכול להיות שזה מאפיין את אנו"ש שאולי בוחר להתמקד בפן השיקומי גרידא ופחות לפן הפסיכותרפויטי, אבל אין לי מושג לגבי זה.

כמובן שגם צריך לקחת בחשבון שהאפשרות הטיפולית כאן היא כנראה מוגבלת ורוב הסיכויים שחייבת לבוא במקביל לטיפול תרופתי וכמובן לשיקום. מהכרות אישית עם מקום ההתמחות שלי, יש לנו יחידה שמטפלת בהפרעות קשות מהסוג הזה ושם כמובן שיש טיפול פסיכולוגי ולעתים רבות הוא עמוק וממושך, אבל הוא כמעט תמיד מגיע עם טיפול תרופתי (וגם אם מחליטים בשלב כזה או אחר לא לטפל תרופתית, תמיד יש מעקב צמוד של פסיכיאטר קבוע) ויש גם הרבה עבודה שיקומית גם בתוך המרפאה וגם בעבודה עם גורמים חיצוניים כמו רווחה, ביטוח לאומי וכדומה. דווקא במקום כזה רואים את החשיבות והנחיצות של פסיכותרפיה *שבאה במקביל לטיפול הפסיכיאטרי ולשיקום*.

 

[הילה_והגבר]

זה אנו"ש, זה לא רק אנו"ש וזה מאוד מאוד מורכב

מצד אחד, למיטב ידיעתי אנו"ש מתמקד בפאן השיקומי-חברתי-תפקודי, ולכן הפסיכולוגים שכן נמצאים שם, הם יותר ברמת ההדרכה והניהול, ולא כמטפלים. זה ודאי חלק מהחלל שאת רואה.

מצד שני, אין ספק שזה לא רק אנו"ש - כמות התקציבים המופנה לשיקום פגועי נפש בקהילה ומתן תמיכה נפשית להם היא מזערית. הרבה מחלקות אשפוז מאפשרות למטופלים להמשיך טיפולים פסיכולוגיים במשך מספר חודשים לאחר השחרור מהאשפוז, וכך גם מרפאות שונות, אבל בגלל מיעוט כוח האדם במסגרות האלה, תמיד הדברים מוגבלים בזמן.

מצד שלישי, לא מעט מטופלים לא רוצים טיפול, או לא יכולים להתמיד בו במסגרת הציבורית או לשלם עבור טיפול פרטי.

ומצד רביעי, זה נושא מורכב, שמעטים מסוגלים לעסוק בו ושה'לקוחות' שלו לא מרובים ולא תמיד מסוגלים לשלם, כך שאני מניחה שגם מעט אנשי מקצוע עוסקים בו במסגרת קליניקה פרטית, ואלו שכן, ודאי עושים זאת בשל נסיונם מהמסגרת הציבורית. כך שכן, יש גם הימנעות מסוימת מצד חלק מאנשי המקצוע.

כך שיש פנים לכאן ולכאן - האפשרויות מוגבלות, הקליינטים לא מאוד מעוניינים והיכולת לספק את השירות בהיקף הדרוש ובצורה האופטימלית (ליווי מהשחרור בסביבה בטוחה וכו') כמעט ולא קיים.

כואבת לי הגישה השיפוטית שלך, הטוענת שהפסיכולוגיה מתנתקת מהחלשים. דווקא הפסיכולוגים (והפסיכיאטרים והעו"סים והצוות הסיעודי והטיפולי האחר) הנמצאים במסגרות הציבוריות השונות, אשפוזיות ופוסט-אשפוזיות, הם מהבודדים שנותנים מענה למגוון אוכלוסיות חלשות ומוחלשות. אנחנו אלה שנאבקים איתם ונמצאים איתם ברגעים הקשים ביותר - ואחריהם, ככל שניתן לנו.

אל תשליכי מהתנדבות בסניף אחד של מסגרת אחת שבה את נמצאת ברמה הנמוכה ביותר (לא ערכית, כמובן, אלא היררכית) - על העולם והמקצוע. הדברים מורכבים יותר.

 

[Lady of the masks]

קודם כל, תודה על תגובתך

היא בהחלט נתנה לי כמה נקודות למחשבה, אין לי ספק בכלל רוב העוסקים במלאכה-עושים את זה מתוך שליחות אמיתית- זה אחד היתרונות בעובדה שתהליך ההסמכה כל כך ארוך ומורכב-אני בטוחה שמי שנשאר במסלול הלא פשוט הזה, עושה את זה עם כל הכונות הכי טובות.
אני בטוחה שהדדברים מורכבים הרבה יותר-לכן גם פתחתי את השרשור הזה, וצינתי שזו רק תחושה-ולא תמיד עם תחושה ניתן להתווכח.
ה"התנתקות מהאוכלוסיות המוחלשות"-לא מדאיגה אותי מהפן הערכי דווקא, אלא יותר מהפן המחקרי מעשי. אני רואה את הפסיכולוגיה כענף מדעי מאוד לא מפותח, זה לכשעצמו לא כל כך מפריע לי, אבל העובדה שקיים ניתוק בן האוכלוסיות המחולשות לבינינו, בעיני לפחות יפריע לנו לפתח הבנה שלמה יותר על טיבען של ההפרעות עצמן, ודרכי טיפול יותר אפקטיבים. ביסודו של דבר, במטרה להיות מדוייק יותר הDSM נהייה יותר ויותר-אממ, בהעדר מילה טובה יותר, קטנוני-אני בטוחה שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו קצת בכמה מין ההגדרות שלו (נכון, לא באינטנסיביות) ועדיין-אנחנו, בתור אנשים ואולי אנשי מקצוע לעתיד (בתקוה)-מאוד מתפתים לתייג-ואני שואלת את עצמי אם התיוג הזה באמת מסייע-בהיעדר פסיכותרפיות, או טרפיות אפקטיביות מאוד-אולי אנחנו עושים יותר נזק מתועלת? בעולם בו הרוב מטורפים-אולי השפיות היא סוג של טירוף?

 

[Optimistic Girl]

האם

האדם הזה מצרפת הוא זה?
לינק:

en.m.wikipedia.org/wiki/Jean_Vanier

בקשר לעוסים
זה הרי ידוע שעוס יכול 'להחליף' פסיכולוג בטיפולים אם זה עוס עם תואר שני קליני
ובכלל כנראה שזה זול למדינה להעסיק עוס ולא פסיכולוג פשוט כי לצערינע עוס משתכר במשכורת קצת מעל מינימום

ככה שגם זה שיקול כלכלי...

 

[katzeran]

נראה לי שזה לא משנה

אני לא בטוח שהיא התכוונה שהעו"סים שם עושים פסיכותרפיה, כי היא מצביעה על זה שאין מענה מהסוג הזה. אני מניח שהעו"סים שם עוסקים יותר בשיקום ותמיכה (וגם לא בטוח שהם קליניים).

ובנוסף לזה, השכר של פסיכולוג במערכת הציבורית לא מי יודע מה גבוה גם הוא.

 

[Lady of the masks]

ניראה לי שזה אכן הוא

תודה-יש לי בעיה לזכור שמות
בקשר לפסיכולוגים ועוסים, כמו שענו לך אני מאמינה שמבחינת המשכורת במסגרות הציבוריות, אין כזה הבדל. ונדמה לי שהעוסים המדוברים עוסקים רק בזה ולא טיפול כולשהו.
אבל כן-סביר שהבעיה ביסודו של דבר היא כלכלית-כמו רוב הבעיות בעצם.