תהיות בזמן ההמתנה

[קופיני1]

תהיות בזמן ההמתנה

שלום,
אנו רשומים לאימוץ בארץ, כרגע ממתינים לסדנה - אין לנו ילדים
בינתיים אנו נהנים מתפקידנו כדודים ושומרים על האחיינים שלנו מידי פעם
האחיינים שלנו מכירים אותנו היטב ואוהבים אותנו ואנחנו אותם ויש לנו איתם קשר טוב וכיפי
למרות זאת לאחר יומיים רצופים שאנחנו איתם החזרתם להורים שלהם מלווה בהקלה (אחריות שיורדת, השקט חוזר הביתה וכו')
מה שאנחנו שומעים הרבה מאנשים זה - כשזה יהיה שלכם זה יהיה אחרת
מצד אחד ברור לנו שעם האחיינים אנחנו רק עושים כיף וצמודים אליהם ברמה שבבית שלהם זה כמובן לא קורה, בנוסף למרות הקירבה המשפחתית יש כמובן פערים באופן שבו מחנכים אותם לדרך בה אנו מאמינים
וזה מעורר תהיות, כאשר נקבל ילד בהנחה שאינו תינוק בן ימים ספורים ברור שלא יהיה מחונך על פי דרכנו ויקח זמן עד שילמד וכמובן יש ללמד זאת בעדינות וסבלנות
בנוסף הגיוני שיקח זמן עד שהילד ירגיש בבית
אנחנו, כמובן, נפרד מהשקט בשמחה רבה אבל הרי הילד ואנחנו לא נכיר ברמה שאנחנו מכירים את האחיינים שלנו
ברור לנו שיהיו קשיים ואנחנו מוכנים (עד כמה שאפשר) להתמודד וגם מצפים לזה אבל תוהים...
השאלה בעצם היא תוך כמה זמן הרגשתם משפחה, בית, שהילד "הוא שלנו" ולכן זה שונה

 

[סביון1]

שלום קופיני1

אני תוהה למה התכוונו אלה שאמרו לכם "כשזה יהיה שלכם זה יהיה אחרת"?
כלומר - אני גם חושבת די בבירור שזה יהיה אחרת, אבל אם אתם מצפים לכך שילדיכם הפרטיים יתישו אתכם פחות, תרגישו פחות אחריות כלפיהם או שהם ירעישו פחות, נדמה לי שיש סיכוי סביר שתתבדו

לגבי הרגשת הבית/המשפחה:
לדעתי, כדאי ואפילו חשוב להפריד בין שני דברים שונים - הרגשת הילד והרגשת ההורים.
למיטב הבנתי, התשובה לשאלה תוך כמה זמן הילד מרגיש בבית היא מאד נזילה ומשתנה מילד לילד לפי אופי הילד והנסיבות. באופן כללי, גיל הילד הוא כמובן גורם מכריע, והעבר שלו והמקום ממנו הוא מגיע גם משפיע. כמובן שגם קבלת הפנים לה הוא יזכה תתרום את תרומתה.

לגבי הרגשתכם - שוב זה נזיל ותלוי בהרבה גורמים כמו למשל מצבכם הנפשי, הגישה שלכם להורות בכלל ולאימוץ בפרט ועוד.

החויה הפרטית שלנו: אנחנו אימצנו תינוקות רכים בני פחות משנה ולכן קשה לי מאד להתימר לדעת מה עבר בנפשם כאשר נקלטו בביתנו. אבל אם אצטרך להעריך בכל זאת, אני חושבת שלגבי הבכור, היה לו קשה יותר בשבוע - שבועיים הראשונים. זכור לי במיוחד לילה אחד, כאשר ביום שלפניו עשינו טעות ושיבשנו לו קצת את סדר היום כך שהגיע לשנת הלילה עייף מידי. באותו לילה הוא בכה המון, התקשה להירדם ופשוט לא הסכים לרדת מהידיים שלנו. בסוף מצאתי את עצמי יושבת במיטה כאשר הוא עלי במנשא וכך נרדמנו שנינו עד הבוקר. אני יודעת שיש הורים שלפעמים המצב הזה הוא שיגרה עבורם, אבל במקרה של בכורי מדובר היה בתינוק שהיה רגיל לישון היטב בלילות כך שבפירוש הרגשנו שזה מצב משברי. עד היום נחמץ ליבי כשאני נזכרת באותו לילה ובחוסר ההבנה והרגישות שלנו. בזמנו, השיבוש הזה נראה לי דבר פעוט, ולא הבנתי באיזה מצב רגיש הבן שלי נמצא מלכתחילה, וכמה חשוב לשמור עבורו על שיגרה נטולת הפתעות, כאשר הוא עבר טלטלה כל כך גדולה כאשר התנתק מכל המוכר לו ונמסר לידינו.

עם הצעיר, לעומת זאת, שוב בהסתייגות שמדובר בהתבוננות בתינוק שלא יכול לבטא את עצמו בתקשורת מילולית, ההתרשמות שלי היתה שהוא הרגיש אצלנו בבית מן הרגע הראשון. לא הרגשתי שיש לו עכבות או הרגשת זרות או משבר כלשהו בשום שלב. אבל כן שמתי לב לכך שלקח לו זמן עד שצבר מספיק ביטחון כדי לעמוד על שלו מול אחיו הגדול. למעשה זהו תהליך שנמשך עד היום (דהינו כמעט עשור

)

לגבי הרגשת ההורים - אני אישית ונראה לי שגם בעלי הרגשנו שהילדים שלנו מן הרגע הראשון שראינו אותם. יתרה מזאת, את הצעיר אימצנו בחו"ל. מכורח הנסיבות אני טסתי לראשונה לראות אותו בגפי. כשחזרתי לארץ סיפרתי לבעלי את רשמי ויחד החלטנו להגיש את הבקשה הרשמית לאמץ אותו. באותו רגע מבחינתנו הוא כבר היה חלק מהמשפחה. אני זוכרת שהיו אז דיונים בנושא בדיקת רופא נוספת שצריך או לא צריך לערוך לו. בעלי אמר לי שזה הבן שלנו לטוב או לרע ואין שום טעם לבדוק אותו שוב, כי בכל מקרה החלטנו לקחת אותו ונתמודד עם כל מה שיבוא. כלומר, בעלי הרגיש כך עוד לפני שפגש את הילד.

מאחלת לכם תהליך קצר ומוצלח ומקוה שעזרתי.

 

[חייכנית2]

שלום קופיני1

יום שישי קצר ועם עיסוקים,אז על קצה המזלג ובכל זאת-
בעצם הניסיון לנסות להבין כעת את החווייה האישית שתחוו כשתהיו בעתיד הורים ,הוא די לשווא.
ילדים מביאים לנו הרבה הפתעות. לא תמיד רק חיצוניות. נניח את נשבעת שבכמה דברים לא תתנהגי כמו אמא שלך ובסוף מוצאת את עצמך מתנהגת כמוה ב'קופי'....
את נשבעת שלא תאבדי סבלנות ופתאום מוצאת את עצמך מרימה את הקול ועוד איך....נשבעת שתקבלי את הילד בדיוק כמו שהוא אבל נכנסת ל'סרטים' כשמתבשרת שהוא לא בדיוק איינשטיין..חושבת שתהיי מאורגנת ובסוף מוצאת את עצמך מבולבלת מרב מטלות שאת כולן צריך לעשות בו -זמנית ...
אני חושבת שמה שנחוץ זו נכונות להכלה ,ונכונות להיכנס למצב שבו אין 'פוס',אין אחריות שיורדת ,במשך 24/7.
ההחלטה לחוות הורות- היא הקובעת.עם הבנה שזו עיסקת חבילה של מיליון אהבה וגם לפעמים צער גידול....ככה זה.
הרבה בהצלחה!
נצלו את החופש היחסי העכשוי
כל טוב ושנה טובה.

 

[משתפרת]

"עם הילד שלכם זה יהיה אחרת"

נכון. לגמרי נכון. ובואי אספר לך משהו נוסף: עם הילד השני זה אחרת מאשר עם הראשון, ועם הילדים שאחרי כן- כנ"ל.
השוני הענק הוא באמת ברמת המחוייבות והשייכות. אני הייתי דודה מטורפת. אהבתי את האחיינים שלי ברמות על, הייתי מאד מסורה להם, אחי וגיסתי בהחלט סמכו עלי כבר עם בנם הבכור כשהיה תינוק קטן. כשנולד השני חששתי שלא אהיה מסוגלת לעומק כזה של רגשות עם ילד אחר, וברור שטעיתי.
ואז נישאתי, וילדתי את בתנו. זו מחוייבות פנימית שונה, זו שייכות אחרת לגמרי. ו...כן, עם ילדים אין פוס, הפסקה, לא אחרי יומיים ולא אחרי חודש (ומנסיון גם לא אחרי 40 שנה). כשעמדנו לאמץ לא חששתי שלא אוכל להתקשר לילד נוסף, כבר ידעתי שכל ילד יוצר את המקום שלו בנפשנו ובלבנו.
את לא יכולה לדעת מראש כיצד בדיוק תרגישי כשתקבלו את ילדכם, בוודאי לא איך תרגישי ותתפקדי שנה אחרי כן. את יכולה לצפות שכאדם שאיננו חריג מבחינה נפשית, סביר שיקרה לך מה שקורה למרבית האנשים כשהם הופכים להורים. ההורות נוצרת ומתפתחת עם הילד. סביר ביותר, אך מאחר ומדובר בבני אדם אין תעודת אחריות שכך בדיוק יקרה. האהבה הבסיסית שיש לכם לילדים והיכולת ליצור קשר איתם הן סימנים חיוביים.
את שואלת מתי תרגישו שהילד הוא "שלכם"? אוי, זה כל כך אישי... אנחנו הרגשנו הורים של הבן שלנו עוד לפני שנולד (אימצנו בחו"ל וקיבלנו את בננו כשהיה בן חודשיים וחצי). כששמענו עליו האיש שלי הפסיק לישון בלילות, כי דאג אם מטפלים בתינוק שלו היטב. נסענו אליו מחוברים לגמרי, ממוקדים בו, וכשהביאו אותו אלינו היינו לגמרי קשורים ומחוייבים אליו. כל ההכנה לבואו הרגשנו כמו בתוך בועה, עשינו דברים באופן טכני בלבד, והבועה נפרצה ונפתחה כשהתינוק שלנו הגיע לחדרנו במלון. יש אחרים שהקשר הזה מתפתח אצלם בהדרגה, עם שעות וימי ה"ביחד", עם הטיפול והשהות המשותפת. אני חושבת שיותר קל להתקשר לתינוק קטן מאשר לילדון, ובעצם אולי זה נכון רק לגבי עצמי. אין דרך לדעת מראש מה יקרה לך. רק כדאי שתהיי מוכנה לכל אפשרות ותדעי שגם אם זה לא מיידי, השייכות והאהבה מתפתחים. וזה לגמרי בסדר.
לגבי הילד? שוב, מדובר ביצורי אנוש. יש כאלה שמחליקים אל מקומם במשפחה בקלות רבה, יש כאלה שלוקח להם זמן רב יותר. האהבה שלנו עוזרת מאד, היא מרפאת ומתקנת הרבה, אך קחי בחשבון שלא את הכל.

 

[KallaGLP]

האמת - זו שאלה שפשוט לא שאלתי את עצמי.

חלק מילדיי הם ביולוגיים, יש גם בת שאימצנו. אז כשהילד נולד, הוא לחלוטין חדש וטרי ולא מוכר ולא ברור מי הוא ומה הוא (למעט זה שיש לפעמים אפילו אצל תינוק בן יומו תכונות אופי בולטות). פשוט ברור שזה יצור חסר ישע שתלוי בך לגמרי ויש לטפל בו, בכלל לא שאלתי את עצמי אם אני מרגישה משפחה או לא, לא היה אפילו זמן או אפשרות לחשוב על זה עם כל ההלם שהגוף עבר, עם כל העייפות, עם כל החובות והאחריות החדשות שלא היו קודם ופתאום יש וחובה ללמוד באופן מיידי להתמודד איתן. מתישהו תוך כדי הטיפול היומיומי, הכאבים, התשישות, הלילות ללא שינה וההורמונים והדכדוך הקל (או הקשה, תלוי באם. לי היה מזל ואם היה - ה), ההכרה שנוסף בן משפחה חדש שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה פשוט מחלחלת פנימה והופכת לחלק אינטגרלי מהחיים בלי שאפשר לשים את האצבע על בדיוק מתי ואיך זה קורה.
עם הבת שאומצה זה היה שונה, כי מאמצים כבר אדם קטן, ולא עובר שלא היה קיים קודם לכן. כבר מהרגע שראיתי את תמונתה והווידאו שלה בעמותה, ילדה כל כך אמיתית, כבר ממש בן אדם קטן, הרגשתי שהיא פשוט הבת שלי וזהו. זו הייתה הכרה מידית ובלתי חוזרת. ראינו אותה ובילינו איתה זמן לפני שקיבלנו את צו האימוץ, כך שכשנחשבנו להוריה באופן רשמי היא כבר מזמן הייתה הילדה שלנו בתודעתנו ובלבנו, כבר מזמן היינו משפחה. וכל זה לחלוטין לא קשור אפילו להסתגלות למעבר ולבית (שאצלנו הייתה גם מאוד מהירה), התחושה הזאת אצלנו הגיעה עוד קודם ותהליך ההסתגלות היה במסגרת התחושה הזו ולא קודם לה בשום צורה.
אבל, כמובן, זה עניין אינדיבידואלי וברור שכל אחד מרגיש אחרת ונדרש לו זמן אחר לעכל ולהתרגל.

 

[KallaGLP]

משהו נחתך אצלי שם: ואם היה - היה קל

 

[Noga Lavie]

תהיות זה טוב

חלק מהדברים ישתנו, וחלק מהדברים לא ישתנו.
תופתעו לגלות עד כמה מחוייבותכם לילד תהיה גדולה מצד אחד, ועד כמה קצת שקט כשילך לאחרים תביא הקלה. ההקלה, עם זאת תהיה גבוהה גם כשהילד יחזור מהבילוי הרחוק ממכם, כך שזה די דומה למה שקורה עם האחיינים, רק בסדר הפוך.
עם האחיינים אתם שמחים לראות אותם אחרי הרבה זמן שלא נפגשתם, ואז שמחים שהם חוזרים לבתיהם.
עם ילדכם תשמחו לקצת שקט ושלווה, ואז תשמחו כשיחזור אליכם הביתה.

איני יודעת לאיזה גיל אתם מתכוננים בהליך האימוץ שלכם. אנחנו אימצנו ילדה בת שלוש. ילדה בת שלוש אינה תינוק בן יומו, כך שאני מניחה שכל מה שאתם חוששים ממנו לכאורה קרה אצלנו, רק שאחרי שש שנים, קשה לי לזכור שזה מה שקרה. כלומר, יש לי אנקדוטות על קשיים אלו או אחרים, אך לא זכרון של תחושה שיש ילדה בבית שאינה ילדתנו. זה לא אומר שמייד הרגשנו משפחה. תחושת המשפחה הולכת ומתפתחת תוך כדי החיים המשותפים. כך היה לפני רבע מאה, כאשר האיש ואני עברנו לחיות יחד, וכך היה כשבתנו הגיעה הביתה. אך לא משנה כמה זמן זה אורך, וכמה זה נראה אין סופי כשזה מתרחש, בפועל זה הרבה יותר קצר ממה שאת חושבת שזה יתרחש (ולא, איני שייכת לאלו שהתאהבו בילדה בחלקיק השניה הראשון שראו אותה).
עם זאת, כשזה נוגע אליה, די ברור שעבר עליה זמן הסתגלות. בחודש הראשון עדין תפסתי אותה עם מבט בוהה בעיניים וארשת פנים של "מתי אני חוזרת הביתה לספר לחברים שלי על ההרפתקאה שעברה עלי?" במשך מספר שנים היא עדין הייתה מכוונת למזג האוויר הקזחי מלא השלג, והתאכזבה כל פעם מחדש שהחורף בבלגיה לא הביא איתו כלכך הרבה שלג כפי שרצתה.
ועכשיו, בזה הרגע, היא בוכה ומייללת ומאשימה אותנו שאיננו אוהבים אותה והיא מתחרטת שאימצנו אותה. הכל מכיוון שאתמול לא קיבלה את הארוחה החביבה עליה (מכיוון שרצתה להשאר עם חברה) ואילו היום לנו יש תכניות אוכל אחרות, ומחר בכלל ארוחת חג מרובת משתתפים. אז האם באמת היא אינה מרגישה בבית, או שאולי זו תחושת הבית האולטימטיבית, בה אפשר לכעוס ולצרוח מתוך ידיעה ברורה ובלתי משתנה שאת בבית עם אבא ואמא שאוהבים אותך?
(זו שאלה רטורית למדי, אך מאוד אופיינית)

 

[China8]

אצלנו זה לקח זמן...

ביתנו הגיעה אלינו כשהייתה בת יותר משנתיים ובהתחלה שימשנו לה כמשפחת אומנה לתקופה של שנה בערך. במשך התקופה הזו לא היינו בטוחים אם נוכל לאמץ אותה ולכן המצב היה מאד עדין. ילד שגדל שנתיים בבית יתומים לא מתחיל מאפס כשמגיע לבית הוריו, אלא מביא איתו מטען הכולל התנהגויות מסויימות ומכלול רב של רגשות שלוקח המון זמן להתיר. וגם כשלפעמים נדמה שהכל כביכול "בסדר" יש עליות ומורדות. ישנן התנהגויות מסויימות שגם היום, חמש שנים לאחר האימוץ, עדייו מלוות אותנו. זה מאד תלוי בילד, בהורים, באינטראקציה ובכל מה שעבר על שני הצדדים עד לאימוץ.
אין תשובה חד משמעית המתאימה לכולם.
ולגבי ההקלה לאחר לכתם של האחיינים: גם כשתהפכו להורים יהיו הרבה רגעים שאולי תחפצו במעט שקט ומנוחה ותשמחו אם הילד יילך לחבר או לגן, זה ממש בסדר....