תהיות בחופש הגדול
כבר כתבתי פה מספיק לגבי המצב שמשפחתי וההיסטוריה האומללה של הילדים שלי. והנה השבוע הבת שלי מודיעה לי בזמן שטיילנו לשאוף אוויר:"את יודע שאם כל הדברים הרעים והחרא בחיים שלי, אני יחסית במצב טוב וצריכה לשמוח" ואז התחילה לפרט כל מיני צרות של חברות שלה. האמת, אני הייתי המומה! היתה לנו שיחה בעקבות זה על כמה אנחנו צריכים להעריך את מה שטוב בחיים שלנו וכמה אנחנו נוטים לעשות ההפך. ומקרה אחר. נדענו שישי-שבת לבקר חברים. שנים כבר שההורים לא טוב להם ביחד ולא מוכנים להיפרד מכל מיני סיבות. אבל הפעם היתה לנו תחושה נוראה.האווירה בבית שם ממש עכורה. מורגש שאין לאף אחד טיפת כבוד אחד לשהי, לא בין ההורים ולא בין ההורים לילדים ולא בין הילדים. כאשר יצאנו משם, אני והבת שלי הודינו אחת לשנייה שאנחנו לא כמוהם.הבת שלי היתה שמומה. לא הבינה למה הילדה מצד אחד עושה מה שהיא רוצה ומצד שני מגבילים אותה בקטנות. לא הבינה , כלשונה"למה כולם שם שונאים את כולם". זה היה מספיק גרוע שאני ניסיתי להתערב ודברתי עם כל אחד מההורים בנפרד, לפחות בקטע של התייחסות בילדים(ביניהם זה אבוד מזמן). האבא ספר לי שלפעמים הוא מפליק לילדה כהיא עולה על העצבים ולא מפסיקה. הבן ספר לבתי שהילדה מרביצה להורים ותולשת לאח חתיכות מהעור עם הציפורניים שלה. אנחנו ראינו ושמענו צעקות, טריקות דלת, צרחות, בכי, השפלות - ממש כולם נגד כולם. יצאנו המומים. מצד אחד, לראות חברים במצב כזה היה מאד טראומטי. מצד שני, זה סוג של חוויה מחזקת. הבת שלי אמרה לי דברים מעניינים בעקבות החוויה:"את חושבת שהייתי מעלה בדעתי לעשות דבר כזה!?""איך הם נותנים לה חמש מאות שקל לקנות בגדים ולא רואים אותם לפני שהיא מורידה תגיות ולובשת(והורסת)?""למה הם מציקים לה?" "למה הם מרשים לה להתנהג ככה?""למה הם נותנים לילד לשחק 6 שעות בפליי סטיישן ואז צועקים עליו שהוא שחק יותר מדי?" "את לא היית נותנת לנו לעשות דברים כאלו!""תא אכפת להם מהילדים, רק מעצמם וענייניהם, הילדים הם מפריעים להם." "איזה מזל שאת באמת אכפת לך ממני!""איזה משל שאת אכפת לך ממני מספיק לא לתת לי לעשות שטויות!"" הבן שלי כבר נסע והבת עוד יומיים נודעת למחנה קיץ למספר שבועות. הם יודעים שאני אתגעגע ואני יודעת שגם הם. יש לנו הסכם כבר כמה חופשים: אני לא חייבת לקבל מכתבים או טלפונים, רק אם הם רוצים או אם יש בעיה.הבן בקש לא לשלוח הודעות כי "זה מביך לקגל הרבה דואר מאמא" אז הצטמצנו לפעם בשבוע. אבל הם כבר מראש הודיעו לי מה להביא ומה להכין ליום הורים. והם שאלו אותי שניהם :"מה תעשי לבד? לא תשתעממי? לא יהיה לך עצוב?"
כבר כתבתי פה מספיק לגבי המצב שמשפחתי וההיסטוריה האומללה של הילדים שלי. והנה השבוע הבת שלי מודיעה לי בזמן שטיילנו לשאוף אוויר:"את יודע שאם כל הדברים הרעים והחרא בחיים שלי, אני יחסית במצב טוב וצריכה לשמוח" ואז התחילה לפרט כל מיני צרות של חברות שלה. האמת, אני הייתי המומה! היתה לנו שיחה בעקבות זה על כמה אנחנו צריכים להעריך את מה שטוב בחיים שלנו וכמה אנחנו נוטים לעשות ההפך. ומקרה אחר. נדענו שישי-שבת לבקר חברים. שנים כבר שההורים לא טוב להם ביחד ולא מוכנים להיפרד מכל מיני סיבות. אבל הפעם היתה לנו תחושה נוראה.האווירה בבית שם ממש עכורה. מורגש שאין לאף אחד טיפת כבוד אחד לשהי, לא בין ההורים ולא בין ההורים לילדים ולא בין הילדים. כאשר יצאנו משם, אני והבת שלי הודינו אחת לשנייה שאנחנו לא כמוהם.הבת שלי היתה שמומה. לא הבינה למה הילדה מצד אחד עושה מה שהיא רוצה ומצד שני מגבילים אותה בקטנות. לא הבינה , כלשונה"למה כולם שם שונאים את כולם". זה היה מספיק גרוע שאני ניסיתי להתערב ודברתי עם כל אחד מההורים בנפרד, לפחות בקטע של התייחסות בילדים(ביניהם זה אבוד מזמן). האבא ספר לי שלפעמים הוא מפליק לילדה כהיא עולה על העצבים ולא מפסיקה. הבן ספר לבתי שהילדה מרביצה להורים ותולשת לאח חתיכות מהעור עם הציפורניים שלה. אנחנו ראינו ושמענו צעקות, טריקות דלת, צרחות, בכי, השפלות - ממש כולם נגד כולם. יצאנו המומים. מצד אחד, לראות חברים במצב כזה היה מאד טראומטי. מצד שני, זה סוג של חוויה מחזקת. הבת שלי אמרה לי דברים מעניינים בעקבות החוויה:"את חושבת שהייתי מעלה בדעתי לעשות דבר כזה!?""איך הם נותנים לה חמש מאות שקל לקנות בגדים ולא רואים אותם לפני שהיא מורידה תגיות ולובשת(והורסת)?""למה הם מציקים לה?" "למה הם מרשים לה להתנהג ככה?""למה הם נותנים לילד לשחק 6 שעות בפליי סטיישן ואז צועקים עליו שהוא שחק יותר מדי?" "את לא היית נותנת לנו לעשות דברים כאלו!""תא אכפת להם מהילדים, רק מעצמם וענייניהם, הילדים הם מפריעים להם." "איזה מזל שאת באמת אכפת לך ממני!""איזה משל שאת אכפת לך ממני מספיק לא לתת לי לעשות שטויות!"" הבן שלי כבר נסע והבת עוד יומיים נודעת למחנה קיץ למספר שבועות. הם יודעים שאני אתגעגע ואני יודעת שגם הם. יש לנו הסכם כבר כמה חופשים: אני לא חייבת לקבל מכתבים או טלפונים, רק אם הם רוצים או אם יש בעיה.הבן בקש לא לשלוח הודעות כי "זה מביך לקגל הרבה דואר מאמא" אז הצטמצנו לפעם בשבוע. אבל הם כבר מראש הודיעו לי מה להביא ומה להכין ליום הורים. והם שאלו אותי שניהם :"מה תעשי לבד? לא תשתעממי? לא יהיה לך עצוב?"
