תהיות בין עולמות...מכתב אלינו...?
חשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם חשים את כאבו של העולם ? אם הייתם מתקפלים מבפנים כשמישהו מתפרק, רועדים כשלמישהו אחר קר בלב, אם הייתם נקרעים עבור מישהו. בחוץ ברחוב, כל כך הרבה עיניים שלא מדברות, כל כך הרבה מסיכות שמסתירות חלומות אבודים ואכזבות, כל כך הרבה נאחזים בתקווה כמו כמעט טובעים, נאחזים בגלגל הצלה. כל כך הרבה עצב , כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה ערגה וכמיהה, כל כך הרבה ילדים שלא קיבלו ילדות אמיתית, כל כך הרבה ילדות וילדים שנלחמים על אהבה ומתחננים להבנה,כל כך הרבה גדולים וחזקים שהם בסה"כ קטנים שנשארו פגועים בפנים,כל כך הרבה ייאוש, כל כך הרבה עצב ...כל כך ה ר ב ה ! ופה מאחורי מסך, מילים כותבות רגש, נאבקות להסביר, להגדיר, להבהיר, לגעת, אולי בכל זאת מישהו ישמע, מישהו יבין, אולי אם מישהו ידע , זה יהיה יותר קל, הכול חשוף פה, אפשר לגעת בבשר החי,לחוש בעצמות הבולטות בהיעדר בגדי היום-יום שמסתירים. ואולי זה אותם האנשים שאתה פוגש ברחוב בלי לדעת, עובר על פניהם ברחוב, עומד לידם בתור בבנק, ואולי זה הילדים בגן של הבן שלך, ואולי זה אתה, אולי אנחנו בעצם רק מבקשים שמישהו ייתן לנו יד שנרגיש פחות לבד. אבל אולי אנחנו מוותרים על משהו אם אנחנו חוזרים להיות שחקנים בבוקר ומשאירים את הכול על המסך. אולי את הסודות הללו אנחנו צריכים לשאת עימנו שמורים, כדי להבין שרב הגלוי על הנסתר, כדי לרצון לדעת, כדי לנסות לגעת גם שם, כדי שנתחבר, כדי שנהיה פחות שקופים, כדי שנהיה פחות לבד, כדי שהביחד לא יהיה מצב זמני... ואולי לא...אולי כי זה כואב לחוש את כל הכאב של כל העולם...אז אנו הופכים פחות רגישים, אפאתיים, פחות מתרגשים, פחות טורחים לתת , להיות בשביל אחר, אולי זה כי כואב מדי לחוש את כאבו של כל העולם בבת אחת, אולי זה מתערבב הכל בפנים לכאב אחד גדול, לחרדה אחת גדולה שאולי יש יותר רע מטוב, שאולי יש יותר כאב מאהבה, ואולי זה בידיים שלנו לשנות, ואולי לא...
חשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם חשים את כאבו של העולם ? אם הייתם מתקפלים מבפנים כשמישהו מתפרק, רועדים כשלמישהו אחר קר בלב, אם הייתם נקרעים עבור מישהו. בחוץ ברחוב, כל כך הרבה עיניים שלא מדברות, כל כך הרבה מסיכות שמסתירות חלומות אבודים ואכזבות, כל כך הרבה נאחזים בתקווה כמו כמעט טובעים, נאחזים בגלגל הצלה. כל כך הרבה עצב , כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה ערגה וכמיהה, כל כך הרבה ילדים שלא קיבלו ילדות אמיתית, כל כך הרבה ילדות וילדים שנלחמים על אהבה ומתחננים להבנה,כל כך הרבה גדולים וחזקים שהם בסה"כ קטנים שנשארו פגועים בפנים,כל כך הרבה ייאוש, כל כך הרבה עצב ...כל כך ה ר ב ה ! ופה מאחורי מסך, מילים כותבות רגש, נאבקות להסביר, להגדיר, להבהיר, לגעת, אולי בכל זאת מישהו ישמע, מישהו יבין, אולי אם מישהו ידע , זה יהיה יותר קל, הכול חשוף פה, אפשר לגעת בבשר החי,לחוש בעצמות הבולטות בהיעדר בגדי היום-יום שמסתירים. ואולי זה אותם האנשים שאתה פוגש ברחוב בלי לדעת, עובר על פניהם ברחוב, עומד לידם בתור בבנק, ואולי זה הילדים בגן של הבן שלך, ואולי זה אתה, אולי אנחנו בעצם רק מבקשים שמישהו ייתן לנו יד שנרגיש פחות לבד. אבל אולי אנחנו מוותרים על משהו אם אנחנו חוזרים להיות שחקנים בבוקר ומשאירים את הכול על המסך. אולי את הסודות הללו אנחנו צריכים לשאת עימנו שמורים, כדי להבין שרב הגלוי על הנסתר, כדי לרצון לדעת, כדי לנסות לגעת גם שם, כדי שנתחבר, כדי שנהיה פחות שקופים, כדי שנהיה פחות לבד, כדי שהביחד לא יהיה מצב זמני... ואולי לא...אולי כי זה כואב לחוש את כל הכאב של כל העולם...אז אנו הופכים פחות רגישים, אפאתיים, פחות מתרגשים, פחות טורחים לתת , להיות בשביל אחר, אולי זה כי כואב מדי לחוש את כאבו של כל העולם בבת אחת, אולי זה מתערבב הכל בפנים לכאב אחד גדול, לחרדה אחת גדולה שאולי יש יותר רע מטוב, שאולי יש יותר כאב מאהבה, ואולי זה בידיים שלנו לשנות, ואולי לא...
