תהיות ככה לעצמי...(וגם לכם
)
אתם מכירים את המצבים האלה, שאחרי שכתבתם משהו, אתם מרגישים מין ריקנות כזאת? לא ריקנות רעה... (למרות שאפשר להתווכח על משמעות המושג הזה- ``ריקנות רעה``) אלא פשוט ריקנות... ככה שהכל יצא ממכם (אם נתחבר אלייך, ענבל, אולי זה קצת כמו לידה...אבל אני עוד לא יודעת בעצם? זה קרה לי פעמיים עד היום. כתבתי ממש לא מעט שירים, ולאחרונה גם נכנסתי לכתיבה של דברים קצת יותר מורכבים (בעצם מי אמר שזה יותר מורכב? פשוט נקרא לזה ``סיפורים``, למרות שאני נגד קצת...אבל לא משנה אבל זה קרה לי רק פעמיים. וגם זה המון. אבל המון טוב (שוב, טוב ורע...לא לא לא אחרי ``בראשית``, שהיה ה``סיפור`` הראשון שכתבתי, ונכתב אחרי חוויה מדהימה, ועכשיו, אחרי האחרון... כתבתי עוד כל מיני בין לבין- אבל זה רק נתן טעם של עוד, של עוד לכתוב, עוד לשפוך, עוד להוציא, וזה לא שאין למי לספר, יש בטח שיש, אבל כתיבה זה אחרת...זה פורקן...זה שחרור.. ולא משנה מה מישהו אחר אומר בעצם... מה שבעצם רציתי להגיד, לתהות, לעצמי, לכם, וזה גם לא יצא איזה סיפור או שיר או קטע ספרותי או משהו ככה שאני מתנצלת (אבל לא מצטערת)- זה שמתי, יותר נכון איך, מוצאים אך האנרגיות להמשיך, כשאת/ה מרגיש/ה שהכל יצא... הכל הכל... זה לא שלא נשאר כלום בפנים ותמיד יהיה מה להוציא, אלא זה כמו שאומרים שמי שמגיע לההארה הכי גבוהה מת... אני לא משווה את היצירה להארה (ואולי כן בעצם, הארה שלי עם עצמי, לעצמי) אבל אומרים, שבנאדם מואר, אבל הכי הכי מואר (ויש רק מעטים כאלו) אין להם לאן לשאוף, וזה מה שקורה... (למי שקצת יותר מבין בזה, השם אושו יגיד די הרבה אני חושבת...) אני לא מרגישה בנאדם בלי שאיפות, אבל... טוב, זהו, נגמר... שלכם- שאנטי (שמבטיחה לנוח...)
)אתם מכירים את המצבים האלה, שאחרי שכתבתם משהו, אתם מרגישים מין ריקנות כזאת? לא ריקנות רעה... (למרות שאפשר להתווכח על משמעות המושג הזה- ``ריקנות רעה``) אלא פשוט ריקנות... ככה שהכל יצא ממכם (אם נתחבר אלייך, ענבל, אולי זה קצת כמו לידה...אבל אני עוד לא יודעת בעצם
? זה קרה לי פעמיים עד היום. כתבתי ממש לא מעט שירים, ולאחרונה גם נכנסתי לכתיבה של דברים קצת יותר מורכבים (בעצם מי אמר שזה יותר מורכב? פשוט נקרא לזה ``סיפורים``, למרות שאני נגד קצת...אבל לא משנה אבל זה קרה לי רק פעמיים. וגם זה המון. אבל המון טוב (שוב, טוב ורע...לא לא לא אחרי ``בראשית``, שהיה ה``סיפור`` הראשון שכתבתי, ונכתב אחרי חוויה מדהימה, ועכשיו, אחרי האחרון... כתבתי עוד כל מיני בין לבין- אבל זה רק נתן טעם של עוד, של עוד לכתוב, עוד לשפוך, עוד להוציא, וזה לא שאין למי לספר, יש בטח שיש, אבל כתיבה זה אחרת...זה פורקן...זה שחרור.. ולא משנה מה מישהו אחר אומר בעצם... מה שבעצם רציתי להגיד, לתהות, לעצמי, לכם, וזה גם לא יצא איזה סיפור או שיר או קטע ספרותי או משהו ככה שאני מתנצלת (אבל לא מצטערת)- זה שמתי, יותר נכון איך, מוצאים אך האנרגיות להמשיך, כשאת/ה מרגיש/ה שהכל יצא... הכל הכל... זה לא שלא נשאר כלום בפנים ותמיד יהיה מה להוציא, אלא זה כמו שאומרים שמי שמגיע לההארה הכי גבוהה מת... אני לא משווה את היצירה להארה (ואולי כן בעצם, הארה שלי עם עצמי, לעצמי) אבל אומרים, שבנאדם מואר, אבל הכי הכי מואר (ויש רק מעטים כאלו) אין להם לאן לשאוף, וזה מה שקורה... (למי שקצת יותר מבין בזה, השם אושו יגיד די הרבה אני חושבת...) אני לא מרגישה בנאדם בלי שאיפות, אבל... טוב, זהו, נגמר... שלכם- שאנטי (שמבטיחה לנוח...)