only for a sec
New member
תהיות כל הזמן.
כתבתי את ההודעה הזו בפורום אהבה , אשמח לחוות דעת נוספת..כי אני סימן שאלה אחד גדול
שלום לכולם.
קצת רקע עליי,
אני בת 24, יש לי חבר כחצי שנה בערך. חבר ראשון. זוגיות רצינית ראשונה שלו.
באופן כללי אני בנאדם לא קל עם עצמי..
הרבה שנים של חוסר הערכה עצמית ואולי גם עדיין רק לא באותה רמה..
סקפטית לגבי כל צעד שאני לוקחת
שנים של הישארות במקום בשביל לא להתאכזב משום דבר..
אני בנאדם מאוד מציאותי ולגביי עצמי בלבד קשה לי להיות אופטימית.
קשה לי לשחרר בקיצור.
לקח לי הרבה זמן להגיד בקול רם שאני והבחור חברים. ולאורך כל ההתחלה תמיד היו סימני שאלה..גם כשטוב לי,חיפשתי מה לא.
בואו נאמר שאני לא מהאנשים שריחפו באוויר והיו בעננים בתחילת הקשר. פשוט כי אני דואגת להוריד את עצמי לקרקע כל הזמן.
עם הזמן הוא אמר "אני אוהב אותך", אני אמרתי כשהרגשתי את זה בעצמי בחזרה.
הוא בן אדם מדהים. טוב לי איתו,אנחנו נהנים, אנחנו משתפים ומדברים על הכל ממש.
הוא כל הזמן אומר שחבל קצת שאין לי למה להשוות בשביל לראות כמה מיוחד מה שיש בינינו.
הפואנטה של הסיפור שלי חח.
אני תמיד שומעת מאנשים איך הם מרגישים מוצפים באהבה..מרגישים שזה זה. שיש לזה לאן ללכת.
אני כל הזמן בהתלבטויות עם עצמי,כמו צופה מהצד, אם אני מספיק אוהבת. אם יש לזה עתיד.
כשאני איתו אני לגמרי מרגישה שאני אוהבת והזמן בורח לי כאילו אין עולם בחוץ.
הוא אומר לי מילים מדהימות אבל הן כאילו לפעמים עוברות לידי..לא כי לא אכפת לי. כי איפשהו קשה לי להאמין,קשה לי לקבל..
כשאני נכנסת למחשבות החופרות האלה, מה שאני כל כך טובה בו, אני תוהה אם זאת אהבה כמו שכולם מדברים?
ברור לי שאחרי חצי שנה כולה אי אפשר לראות אם זה הבנאדם לחיות איתו ואני גם ממש לא מעוניינת להתחתן בקרוב!!
אבל אני אמורה להיות עם פרפרים כל הזמן?
אני לא חושבת שאני מרגישה אהבה ענקית
אני כן אוהבת
אבל אחרי חצי שנה אם "זה זה" לא אמורים להרגיש את הדבר הענקי הזה?
קשה לי קצת להסביר..
אני לא יודעת לשים את האצבע
אם זה נובע מהפחדים שלי והעובדה שאני לא משחררת
או שבאמת זה לא זה..
מקווה שיצאתי ברורה...
כתבתי את ההודעה הזו בפורום אהבה , אשמח לחוות דעת נוספת..כי אני סימן שאלה אחד גדול
שלום לכולם.
קצת רקע עליי,
אני בת 24, יש לי חבר כחצי שנה בערך. חבר ראשון. זוגיות רצינית ראשונה שלו.
באופן כללי אני בנאדם לא קל עם עצמי..
הרבה שנים של חוסר הערכה עצמית ואולי גם עדיין רק לא באותה רמה..
סקפטית לגבי כל צעד שאני לוקחת
שנים של הישארות במקום בשביל לא להתאכזב משום דבר..
אני בנאדם מאוד מציאותי ולגביי עצמי בלבד קשה לי להיות אופטימית.
קשה לי לשחרר בקיצור.
לקח לי הרבה זמן להגיד בקול רם שאני והבחור חברים. ולאורך כל ההתחלה תמיד היו סימני שאלה..גם כשטוב לי,חיפשתי מה לא.
בואו נאמר שאני לא מהאנשים שריחפו באוויר והיו בעננים בתחילת הקשר. פשוט כי אני דואגת להוריד את עצמי לקרקע כל הזמן.
עם הזמן הוא אמר "אני אוהב אותך", אני אמרתי כשהרגשתי את זה בעצמי בחזרה.
הוא בן אדם מדהים. טוב לי איתו,אנחנו נהנים, אנחנו משתפים ומדברים על הכל ממש.
הוא כל הזמן אומר שחבל קצת שאין לי למה להשוות בשביל לראות כמה מיוחד מה שיש בינינו.
הפואנטה של הסיפור שלי חח.
אני תמיד שומעת מאנשים איך הם מרגישים מוצפים באהבה..מרגישים שזה זה. שיש לזה לאן ללכת.
אני כל הזמן בהתלבטויות עם עצמי,כמו צופה מהצד, אם אני מספיק אוהבת. אם יש לזה עתיד.
כשאני איתו אני לגמרי מרגישה שאני אוהבת והזמן בורח לי כאילו אין עולם בחוץ.
הוא אומר לי מילים מדהימות אבל הן כאילו לפעמים עוברות לידי..לא כי לא אכפת לי. כי איפשהו קשה לי להאמין,קשה לי לקבל..
כשאני נכנסת למחשבות החופרות האלה, מה שאני כל כך טובה בו, אני תוהה אם זאת אהבה כמו שכולם מדברים?
ברור לי שאחרי חצי שנה כולה אי אפשר לראות אם זה הבנאדם לחיות איתו ואני גם ממש לא מעוניינת להתחתן בקרוב!!
אבל אני אמורה להיות עם פרפרים כל הזמן?
אני לא חושבת שאני מרגישה אהבה ענקית
אני כן אוהבת
אבל אחרי חצי שנה אם "זה זה" לא אמורים להרגיש את הדבר הענקי הזה?
קשה לי קצת להסביר..
אני לא יודעת לשים את האצבע
אם זה נובע מהפחדים שלי והעובדה שאני לא משחררת
או שבאמת זה לא זה..
מקווה שיצאתי ברורה...