תהיות על החיים... לא לראשיי!
האמת היא שחיפשתי מקום שהו אוכל לשפוך הכל... זה לא קשור ישיר לאהבה אך אשמח לקבל תובנות ממכם... מאנשים שאולי עברו דבר או שניים בחיים..מצטערת מראש על האורך!
אני בת 27 נולדתי עם בעייה בזמן הלידה, יש לי צליעה קטנה ברגל עברי שני ניתוחים שהייתי קטנה. הבעייה הזו מלווה אותי כבר 27 שנה בכל תחום בחיי. אם זה בחיי חברה וזוגיות.
תמיד שהכרתי בני זוג ויצאתי לדייטים חששתי מהתגובה של הבחור... כי הרי מי ירצה לצאת עם צולעת . אומנם הצליעה היא דיי שולית (כיום היא החמירה קצת) אבל זה מה שחשבתי שניםם ועברתי מלא דייטים. חלקם רציתי ולחלקם לא.. הקשרים שמאוד רציתי לא שרדו הרבה זמן חודש חודשיים, היה לי קשר בגיל 20 שנמשך כחצי שנה אבל גם בו היה הרבה בעיות והוא לא היה מושלם או קשר רגיל.
ומשום כך גם אין לי ניסיון בזוגיות וגם לא ניסיון מיני עשיר... כן כן...
הדבר שתמיד רציתי ואני עדיין הכי רוצה בעולם זה למצוא אהבה, לחוש אהבה, להרגיש מישהו שתמיד יהיה שם בשבילי לטוב או לרע שאני אהייה כל עולמו והוא כל עולמי. כי אני אחת שיודעת להעניק המון חום ואהבה. אבל נכוותי המון, פגעו בי. כן היו גם קשרים שברגע שסיפרתי על הבעיה שלי הם חתכו ואמרו זה לא בגללך זה בגללי, רובם בגדול אפילו לא טרח להודיע פשוט נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה...ונכון שאין מישהו שזה לא קרה לו אבל דווקא בגלל הבעיה שלי אני מאוד רגישה, עברתי ילדות לא קלה תמיד הייתי חסרת בטחון לא היייתי הכי מקובלת ובמהלך השנים כשאני מחפשת זוגיות ואהבה אז חלק מהעניין זה למצוא מישהו שיקבל אותי כמו שאני. איבדתי כל אמון בגברים ובאהבה.
אני ניראית טוב, טוב מאוד אפילו ועדיין לא מוצאת אהבה. מה בסך הכל ביקשתי בחור טוב, עובד בעבודה טובה, רגיל, כנה שיאהב אותי ויהיה לי כיף איתו???
אז נכון אני לא אשקר, היו שנים שהייתי מאוד בררנית חיפשתי כנראה משהו שהוא בלתי אפשרי ותמיד אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא מושלמת, עם מגבלה בריאותית מסויימת ולא דוגמנית אבל ניראית בסדר גמור! עם השנים פיתחתי לעצמי בטחון עצמי אומנם לא בשמיים אבל אני אחת שיודעת מה אני שווה יודעת מה אני רוצה בחיים ומה אני מחפשת בבן הזוג שלי. אני לא מחפשת דוגמן רק שיראה טוב שקודם כל יהיה כימייה וקליק מדהים בנינו כי מבחינתי אם זה לא זורם על הפגישה הראשונה אז מה זה שווה?
מבחינת המגבלה כיום אני מנסה לא להתייחס לזה כמגבלה להיות עם בטחון עצמי שזה לא יעצור אותי בחיים כי בסך הכל זוהי צליעה ברגל אחת....
לפני כמה ימים גם ראיתי סרטון של בחורה כיום היא דוגמנית אבל גם נולדה עם עיוותים ברגליים יש לי 3 אצבעות ברגל אחת, עברה 7 ניתוחים קשים מאוד ונותרה עם צלקות קשות שאותם היא לא מוכנה להוריד כי טוענת שזה האני שלה. שכל פעם שהיא מסתכלת על זה אומרת שזה המהות שלה וככה היא. אני לעומתה עם מצב הרבה פחות מסובך וקשה לי... אפילו מאוד!
אז זה מאוד מנחם ומחזק ומקבלי פרופרציות בחיים...
תמיד הייתי בטוחה שבגיל 27 אני אהייה כבר נשואה עם ילדים או לפחות בדרך. אף פעם לא חשבתי שאני אהייה לבד בגיל כזה. אני חושבת שעם הזמן זה נהייה יותר קשה למצוא בן זוג. כאילו התמימות ואהבה הכנה שהייתה פעם נעלמה לחלוטין. היום זה מאוד מלאכותי, הולכים לדייטים ואני מרגישה כמו בראיון עבודה בת כמה את מה עושה בחיים וכל זה.. חוזרים הביתה ומחכים מתי הוא ישלח הודעה.. מה הוא חושב? האם היה לו כיף איתי? היום גם הממד השני היה לו כיף הוא יחשוב קצת לפני שישלח הודעה או יגיד משהו...
אני זוכרת שיצאתי פעם לאיזה דייט מושלםםם מבחינתי השיחה ככ זרמה לא רצינו שזה ייגמר כל הדרך חזרה הוא התקשר ודיברנו עד שהוא הגיע הבייתה. לא היה מסכות לא כלום. נטו כנות.
כשחגגתי לא מזמן גיל 27 הגעתי למסקנה שלא טוב לי במקום שבו אני נמצאת בחייים- לא מבחינת עבודה, זוגיות או חיי חברה עשירים ומגוונים. ידעתי שאם אני נשארת באיזור מגוריי עוד שבוע אחד בלבד אני משתגעת. הייתי חייבת שינוי כבר התחלתי לחפש דירה ועבודה במקום אחר, עזבתי את העבודה הנוכחית והייתי שלמה ומוכנה לשינוי. קיוותי שזה יעשה לי טוב.
אלא שלפני כמה חודשים פגשתי במקרה את הרופא המטפל שלי, שניתח אותי שהייתי קטנה (יש שיאמרו ששום דבר לא מקרי) ואמרתי לו שהבעיה לא הסתדרה אפילו החמירה עם השנים וטען שניתן לסדר זאת בניתוח לא מסובך. שמחתי כל כךךך ראיתי בכך הזדמנות לשפר את חיי שאולי זה כבר לא יהווה מכשול! אך כשהסביר לי יותר לעומק הבנתי שזה לא הכי משמח הניתוח אומנם יכול רק לשפר את מצבי ולא יכול לגרום להרעה של המצב אבל זה לקחת בחשבון שההחלמה קשה, זה להיות עם ברזלים ברגליים שחודרים עד העצם למשך שלושה חודשים.
מבחינתי זה להיות מרותקת לבית שלושה חודשים בלי לראות אור יום, כי מי ייצא עם דבר כזה?? אני הכי מתביישת בעולם שייראו אותי ככה. מצד שני יכול להיות שזה ישפר את מצבי.
הסבל הוא גדול אני יודעת... אך תמיד אמרתי שאם יהיה משהו שיכול לשפר את מצבי אני מוכנה לסבול הכלל! זה גם פחות הסבל הפיזי שאיתו אני אתמודד זה העניין הנפשי שאם זה ישפר לי את ההרגשה ואני ארגיש כמו כל אדם.. זה שווה הכלל... באמת הכל. תמיד אני מרגישה קנאה בחברות שלי שיכולות לנעול כל נעל, ללכת בלי בעייה.
אלא שההמתנה לניתוח בטח מאוד ארוכה+ ההחלמה של שלושה חודשים... זה יוצא קרוב לשנה... שנה שבה אני דוחה את החיים שלי.
עזבתי הכל, את העבודה הנוכחית, עשיתי הכל בשביל לשנות ולהשתנות. אני בטוחה שכל עוד אני פה אני לא אוכל להתפתח בכלל..
וכרגע אני ניצבית בפני החלטה לא פשוטה בכלל.... כששואלים אותי האם זה שווה את זה? ברור שכן... האם זה מפריע לי ברמות? כן כן כן!
אבל מה.. אני אדחה את החיים שלי לגיל 28? רק אז אני אתחיל לחיות? כי פה אין לי יותר מידיי חיי חברה, כל החברות שלי נשואות או עסוקות בשלהן...ואין לי עבודה.
האמת היא שחיפשתי מקום שהו אוכל לשפוך הכל... זה לא קשור ישיר לאהבה אך אשמח לקבל תובנות ממכם... מאנשים שאולי עברו דבר או שניים בחיים..מצטערת מראש על האורך!
אני בת 27 נולדתי עם בעייה בזמן הלידה, יש לי צליעה קטנה ברגל עברי שני ניתוחים שהייתי קטנה. הבעייה הזו מלווה אותי כבר 27 שנה בכל תחום בחיי. אם זה בחיי חברה וזוגיות.
תמיד שהכרתי בני זוג ויצאתי לדייטים חששתי מהתגובה של הבחור... כי הרי מי ירצה לצאת עם צולעת . אומנם הצליעה היא דיי שולית (כיום היא החמירה קצת) אבל זה מה שחשבתי שניםם ועברתי מלא דייטים. חלקם רציתי ולחלקם לא.. הקשרים שמאוד רציתי לא שרדו הרבה זמן חודש חודשיים, היה לי קשר בגיל 20 שנמשך כחצי שנה אבל גם בו היה הרבה בעיות והוא לא היה מושלם או קשר רגיל.
ומשום כך גם אין לי ניסיון בזוגיות וגם לא ניסיון מיני עשיר... כן כן...
הדבר שתמיד רציתי ואני עדיין הכי רוצה בעולם זה למצוא אהבה, לחוש אהבה, להרגיש מישהו שתמיד יהיה שם בשבילי לטוב או לרע שאני אהייה כל עולמו והוא כל עולמי. כי אני אחת שיודעת להעניק המון חום ואהבה. אבל נכוותי המון, פגעו בי. כן היו גם קשרים שברגע שסיפרתי על הבעיה שלי הם חתכו ואמרו זה לא בגללך זה בגללי, רובם בגדול אפילו לא טרח להודיע פשוט נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה...ונכון שאין מישהו שזה לא קרה לו אבל דווקא בגלל הבעיה שלי אני מאוד רגישה, עברתי ילדות לא קלה תמיד הייתי חסרת בטחון לא היייתי הכי מקובלת ובמהלך השנים כשאני מחפשת זוגיות ואהבה אז חלק מהעניין זה למצוא מישהו שיקבל אותי כמו שאני. איבדתי כל אמון בגברים ובאהבה.
אני ניראית טוב, טוב מאוד אפילו ועדיין לא מוצאת אהבה. מה בסך הכל ביקשתי בחור טוב, עובד בעבודה טובה, רגיל, כנה שיאהב אותי ויהיה לי כיף איתו???
אז נכון אני לא אשקר, היו שנים שהייתי מאוד בררנית חיפשתי כנראה משהו שהוא בלתי אפשרי ותמיד אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא מושלמת, עם מגבלה בריאותית מסויימת ולא דוגמנית אבל ניראית בסדר גמור! עם השנים פיתחתי לעצמי בטחון עצמי אומנם לא בשמיים אבל אני אחת שיודעת מה אני שווה יודעת מה אני רוצה בחיים ומה אני מחפשת בבן הזוג שלי. אני לא מחפשת דוגמן רק שיראה טוב שקודם כל יהיה כימייה וקליק מדהים בנינו כי מבחינתי אם זה לא זורם על הפגישה הראשונה אז מה זה שווה?
מבחינת המגבלה כיום אני מנסה לא להתייחס לזה כמגבלה להיות עם בטחון עצמי שזה לא יעצור אותי בחיים כי בסך הכל זוהי צליעה ברגל אחת....
לפני כמה ימים גם ראיתי סרטון של בחורה כיום היא דוגמנית אבל גם נולדה עם עיוותים ברגליים יש לי 3 אצבעות ברגל אחת, עברה 7 ניתוחים קשים מאוד ונותרה עם צלקות קשות שאותם היא לא מוכנה להוריד כי טוענת שזה האני שלה. שכל פעם שהיא מסתכלת על זה אומרת שזה המהות שלה וככה היא. אני לעומתה עם מצב הרבה פחות מסובך וקשה לי... אפילו מאוד!
אז זה מאוד מנחם ומחזק ומקבלי פרופרציות בחיים...
תמיד הייתי בטוחה שבגיל 27 אני אהייה כבר נשואה עם ילדים או לפחות בדרך. אף פעם לא חשבתי שאני אהייה לבד בגיל כזה. אני חושבת שעם הזמן זה נהייה יותר קשה למצוא בן זוג. כאילו התמימות ואהבה הכנה שהייתה פעם נעלמה לחלוטין. היום זה מאוד מלאכותי, הולכים לדייטים ואני מרגישה כמו בראיון עבודה בת כמה את מה עושה בחיים וכל זה.. חוזרים הביתה ומחכים מתי הוא ישלח הודעה.. מה הוא חושב? האם היה לו כיף איתי? היום גם הממד השני היה לו כיף הוא יחשוב קצת לפני שישלח הודעה או יגיד משהו...
אני זוכרת שיצאתי פעם לאיזה דייט מושלםםם מבחינתי השיחה ככ זרמה לא רצינו שזה ייגמר כל הדרך חזרה הוא התקשר ודיברנו עד שהוא הגיע הבייתה. לא היה מסכות לא כלום. נטו כנות.
כשחגגתי לא מזמן גיל 27 הגעתי למסקנה שלא טוב לי במקום שבו אני נמצאת בחייים- לא מבחינת עבודה, זוגיות או חיי חברה עשירים ומגוונים. ידעתי שאם אני נשארת באיזור מגוריי עוד שבוע אחד בלבד אני משתגעת. הייתי חייבת שינוי כבר התחלתי לחפש דירה ועבודה במקום אחר, עזבתי את העבודה הנוכחית והייתי שלמה ומוכנה לשינוי. קיוותי שזה יעשה לי טוב.
אלא שלפני כמה חודשים פגשתי במקרה את הרופא המטפל שלי, שניתח אותי שהייתי קטנה (יש שיאמרו ששום דבר לא מקרי) ואמרתי לו שהבעיה לא הסתדרה אפילו החמירה עם השנים וטען שניתן לסדר זאת בניתוח לא מסובך. שמחתי כל כךךך ראיתי בכך הזדמנות לשפר את חיי שאולי זה כבר לא יהווה מכשול! אך כשהסביר לי יותר לעומק הבנתי שזה לא הכי משמח הניתוח אומנם יכול רק לשפר את מצבי ולא יכול לגרום להרעה של המצב אבל זה לקחת בחשבון שההחלמה קשה, זה להיות עם ברזלים ברגליים שחודרים עד העצם למשך שלושה חודשים.
מבחינתי זה להיות מרותקת לבית שלושה חודשים בלי לראות אור יום, כי מי ייצא עם דבר כזה?? אני הכי מתביישת בעולם שייראו אותי ככה. מצד שני יכול להיות שזה ישפר את מצבי.
הסבל הוא גדול אני יודעת... אך תמיד אמרתי שאם יהיה משהו שיכול לשפר את מצבי אני מוכנה לסבול הכלל! זה גם פחות הסבל הפיזי שאיתו אני אתמודד זה העניין הנפשי שאם זה ישפר לי את ההרגשה ואני ארגיש כמו כל אדם.. זה שווה הכלל... באמת הכל. תמיד אני מרגישה קנאה בחברות שלי שיכולות לנעול כל נעל, ללכת בלי בעייה.
אלא שההמתנה לניתוח בטח מאוד ארוכה+ ההחלמה של שלושה חודשים... זה יוצא קרוב לשנה... שנה שבה אני דוחה את החיים שלי.
עזבתי הכל, את העבודה הנוכחית, עשיתי הכל בשביל לשנות ולהשתנות. אני בטוחה שכל עוד אני פה אני לא אוכל להתפתח בכלל..
וכרגע אני ניצבית בפני החלטה לא פשוטה בכלל.... כששואלים אותי האם זה שווה את זה? ברור שכן... האם זה מפריע לי ברמות? כן כן כן!
אבל מה.. אני אדחה את החיים שלי לגיל 28? רק אז אני אתחיל לחיות? כי פה אין לי יותר מידיי חיי חברה, כל החברות שלי נשואות או עסוקות בשלהן...ואין לי עבודה.
