תהיות שלי לגבי הצד הרוחני והצד המעשי
לאחרונה יש לי התחבטויות קשות לגבי כל נושא העניין
של המסתננים מאפריקה ואני מדגישה מסתננים ולא
פליטים - כי בינינו הם לא פליטים.
עכשיו ההתחבטות שלי היא כזאת מצד אחד אני רוחנית
ואני אמורה לחבק את כולם ולקבל את כולם ואפילו לחמול
על כולם או לפחות על רובם (בכל זאת אני אדם ולא מלאך)
ההתחבטות שלי היא בעצם בתחושה בהבנה שצריך להחזיר
אותם לביתם למקום שלהם - אבל כאילו אם אני אדם רוחני
אז למה בעצם אני לא מוכנה לקבל אותם - ואני מאוד עסוקה
בזה מחשבתית לאחרונה כי זה מאוד מפריע לי.
מצד אחד אני מנסה להעלות את הטיעונים הרוחניים ומצד שני
את הטיעונים המעשיים.
הטיעונים הרוחניים כמובן הם לקבל ולחבק את כולם ללא הבדל
מצד שני הטיעונים המעשיים מושכים אותי חזק יותר אליהם
וזה מה שקורה עם כל הנושא הזה והתחושה היא שאנחנו
לפני מצב קשה מאוד - התחושה היא כמו שאדם מנסה להיכנס
אלי הבייתה ללא רשותי ולמרות הכל אני מקבלת אותי כי אני
חסה עליו ואני מוכנה לקלוט אותו לתקופה מוגבלת או עד שיעבור
זעם - ואז אותו אחד בעצם לאט לאט מחלחל פנימה לתוך החיים
שלי ומנסה לקחת שליטה ולבקש זכויות אצלי בבית ונגיד ונצא מתוך
הנחה שהוא מוכן לתרום למען הזכויות שלו לתרום בכלכלת הבית
וכדומה ועם הזמן ההשתלטות הולכת וגדלה ואפילו הוא מעיז לדרוש
ומביא עוד חברים שנמצאים באותה בעיה/סירה אתו וזאת בלי לשאול
אותי.
ואני אומרת עם כל הרוחניות ואולי כן יש כאן צד רוחני מה אני מוכנה
לעשות כדי להגן על הבית שלי על החיים שלי ולא להיות רק פתייה
יפת נפש (הבן שלי קורה לי יפת נפש).
הרי אם נחשוב על זה להקים את המדינה הזאת כדי שהיא תהיה הבית
שלנו ושל כל היהודים בעולם זה עלה לנו בדם יקר וסבל רב אז למה בעצם
שאני אוותר על הבית הזה למה שאני לא אגן עליו בחירוף נפש? איפה
באמת הגבול שלי להגן על האחר או להגן על הבית שלי?
נכון שהרבה מזכירים את השואה בהקשר לזה וזה ממש מרתיח אותי
ואני אומרת כל כך הרבה יהודים מתו בשואה כדי שיהיה להם בית אז
ככה בקלות לוותר על הבית ולהפקיר אותו עבור כל אחד שחשק בבית
שלי ?
טוב סיימתי לעכשיו למרות שיש לי עוד הרבה מה לומר בעניין
או
לאחרונה יש לי התחבטויות קשות לגבי כל נושא העניין
של המסתננים מאפריקה ואני מדגישה מסתננים ולא
פליטים - כי בינינו הם לא פליטים.
עכשיו ההתחבטות שלי היא כזאת מצד אחד אני רוחנית
ואני אמורה לחבק את כולם ולקבל את כולם ואפילו לחמול
על כולם או לפחות על רובם (בכל זאת אני אדם ולא מלאך)
ההתחבטות שלי היא בעצם בתחושה בהבנה שצריך להחזיר
אותם לביתם למקום שלהם - אבל כאילו אם אני אדם רוחני
אז למה בעצם אני לא מוכנה לקבל אותם - ואני מאוד עסוקה
בזה מחשבתית לאחרונה כי זה מאוד מפריע לי.
מצד אחד אני מנסה להעלות את הטיעונים הרוחניים ומצד שני
את הטיעונים המעשיים.
הטיעונים הרוחניים כמובן הם לקבל ולחבק את כולם ללא הבדל
מצד שני הטיעונים המעשיים מושכים אותי חזק יותר אליהם
וזה מה שקורה עם כל הנושא הזה והתחושה היא שאנחנו
לפני מצב קשה מאוד - התחושה היא כמו שאדם מנסה להיכנס
אלי הבייתה ללא רשותי ולמרות הכל אני מקבלת אותי כי אני
חסה עליו ואני מוכנה לקלוט אותו לתקופה מוגבלת או עד שיעבור
זעם - ואז אותו אחד בעצם לאט לאט מחלחל פנימה לתוך החיים
שלי ומנסה לקחת שליטה ולבקש זכויות אצלי בבית ונגיד ונצא מתוך
הנחה שהוא מוכן לתרום למען הזכויות שלו לתרום בכלכלת הבית
וכדומה ועם הזמן ההשתלטות הולכת וגדלה ואפילו הוא מעיז לדרוש
ומביא עוד חברים שנמצאים באותה בעיה/סירה אתו וזאת בלי לשאול
אותי.
ואני אומרת עם כל הרוחניות ואולי כן יש כאן צד רוחני מה אני מוכנה
לעשות כדי להגן על הבית שלי על החיים שלי ולא להיות רק פתייה
יפת נפש (הבן שלי קורה לי יפת נפש).
הרי אם נחשוב על זה להקים את המדינה הזאת כדי שהיא תהיה הבית
שלנו ושל כל היהודים בעולם זה עלה לנו בדם יקר וסבל רב אז למה בעצם
שאני אוותר על הבית הזה למה שאני לא אגן עליו בחירוף נפש? איפה
באמת הגבול שלי להגן על האחר או להגן על הבית שלי?
נכון שהרבה מזכירים את השואה בהקשר לזה וזה ממש מרתיח אותי
ואני אומרת כל כך הרבה יהודים מתו בשואה כדי שיהיה להם בית אז
ככה בקלות לוותר על הבית ולהפקיר אותו עבור כל אחד שחשק בבית
שלי ?
טוב סיימתי לעכשיו למרות שיש לי עוד הרבה מה לומר בעניין
או
