noname20000000
New member
תהיות.
אני מתמודדת עם הדיכאון כבר כמה שנים. כיום אני בת 20.
אני מכירה את הדיכאון שלי כאילו הוא האח התאום שלי, שחי בתוכי. הוא אפילו זוכה להיקרא "הדיכאון" ב-ה' הידיעה, מאחר והוא כל כך פרטי ואישי עבורי.
באיזשהו מקום אני רוצה לומר שהשלמתי איתו. שאני יודעת שהוא חלק ממני ותמיד יהיה חלק ממני. שאני לא אוכל להתקיים בלעדיו והוא לא יוכל להתקיים בלעדיי. אבל אני חושבת שיחד עם ההשלמה הזו אמורה להגיע גם תחושת שחרור, ואפילו מצב רוח טוב.
לצערי, זה רחוק מהמצב הנוכחי.
ואני תוהה. תוהה כל הזמן. האם יש טעם להמשיך הלאה? האם יש הגיון כלשהו להמשיך ולהיאבק, שנים על גבי שנים על גבי שנים?
לטפח זוגיות, לטפח קריירה ולטפח משפחה אם זה כרוך בהיאבקות כל כך קשה ואינסופית עם עצמי?
האם קיים סיכוי שהעתיד טומן בחובו משהו אחר, או שהסיכוי הזה נמוג מהרגע שבו נולדתי?
אני מקווה שיש כאן מישהו שיצליח להבין אותי. אני צריכה שמישהו יבין אותי.
אני מתמודדת עם הדיכאון כבר כמה שנים. כיום אני בת 20.
אני מכירה את הדיכאון שלי כאילו הוא האח התאום שלי, שחי בתוכי. הוא אפילו זוכה להיקרא "הדיכאון" ב-ה' הידיעה, מאחר והוא כל כך פרטי ואישי עבורי.
באיזשהו מקום אני רוצה לומר שהשלמתי איתו. שאני יודעת שהוא חלק ממני ותמיד יהיה חלק ממני. שאני לא אוכל להתקיים בלעדיו והוא לא יוכל להתקיים בלעדיי. אבל אני חושבת שיחד עם ההשלמה הזו אמורה להגיע גם תחושת שחרור, ואפילו מצב רוח טוב.
לצערי, זה רחוק מהמצב הנוכחי.
ואני תוהה. תוהה כל הזמן. האם יש טעם להמשיך הלאה? האם יש הגיון כלשהו להמשיך ולהיאבק, שנים על גבי שנים על גבי שנים?
לטפח זוגיות, לטפח קריירה ולטפח משפחה אם זה כרוך בהיאבקות כל כך קשה ואינסופית עם עצמי?
האם קיים סיכוי שהעתיד טומן בחובו משהו אחר, או שהסיכוי הזה נמוג מהרגע שבו נולדתי?
אני מקווה שיש כאן מישהו שיצליח להבין אותי. אני צריכה שמישהו יבין אותי.
