ובאותו נושא
זה מה שכתבתי אז אחרי השיחה שלנו בבלוג שלי.
אתמול בערב הקרינו בערוץ 10 את הסרט התיעודי של אביעד קיסוס על נשים בתולות.
שבוע לפני זה הקרין הערוץ עוד סרט תיעודי של מר קיסוס הפעם על מסעו בארץ הציצים. (סוג של לתת אגוזים למי שאין לו שיניים).
לא ראיתי את שני הסרטים, זאת אומרת את הראשון לא ראיתי כי הוא לא ממש מעניין אותי. (מסקרן אותי לדעת איך היה מתקבל סרט בשם "מסע בארץ הזין" בערוץ).
אבל את השני לא ראיתי מתוך בחירה אישית.
כי אני אחת מהנשים האלה, ואני חושבת שאני קודם כל אישה מקסימה נבונה רגשית אינטלגננטית, יצרית ורק בסוף בתולה.
ואני לא רוצה, לא צריכה ולא מוכנה שיפסלו את כל התכונות שבי רק בגלל שאני עדין בתולה.
יכול להיות אבל שגם אני קצת חוטאת בזה לפעמים.
כל דייט שלי עם גבר תמיד מלווה בחשש שמה יקרה שהוא יגלה , ואיך הוא יגיב.
אולי בגלל זה אני ממעטת לצאת לדייטים.
הפחד הזה שהושרש בתוכי כאילו אני סחורה סוג ז (לרגע הצחקתי את עצמי)
עשה את שלו, ואני מוצאת את עצמי או משקרת, או משקרת.
אבל מה קרה לדייטים ששמרו את עניין המין לשלב קצת יותר מאוחר.
למה ישר על ההתחלה כולם ממהרים להגיע לי לתחתונים.
לחקור ולשאול, להתעניין אם הייתי דתיה לשעבר (התשובה היא לא)
ואם סתם התעללו בי מינית (התשובה גם כן לא תודה לאל) .
למה שלא תתעניינו בי קודם, באישיות שלי, הרי לא יכול להיות שכל האישיות שלי מתגמדת לכדיי דבר אחד.
למה כשאני מספרת לחברה שלי על הפגיעות שחשתי ועל זה שנשבר לי הלב, היא פוסקת בנחרצות שאני לא מבינה שום דבר, כי לא שכבתי עם אף אחד.
האם לבתולות לא נשבר הלב?
ואולי היא צודקת, אולי התרופה ללב שבור, לדיכאון, ולחוסר מוזה , הוא פשוט מאוד סתם זין?