תהייה ממעמקי הנפש

[ori 6]

תהייה ממעמקי הנפש

אני שאלתי בעבר, אבל אני חייב לנסות שוב.
אני לא חילוני שבא להתריס, אלא בא לנסות להבין וללמוד.
אני אומר מראש, שאני יודע שאין שום אפשרות על רגל אחת ואני יודע שזה יישמע חצוף ואולי מתנשא. אבל זה בא ממעמקי נפשי.

איך אפשר להסביר מקרים כמו שקראו בארה"ב עם השריפה שכילתה את 7 ילדי המשפחה?
או יותר "פשוט", הבחור שליווה את הרב למנוחות ונמחץ?
או לפני שנים לא מעטות שהיה צדיק שהיה בדרך לבית כנסת ונהרג מפיצוץ אוטובוס כי במקרה עבר בדיוק באותו הרגע באזור?

ואני גם מקשה על עצמי, ואני אומר, כשיש אמונה, אני מניח שיודעים שהכל לטובה, אבל.. גם אם זה מה שהיה צריך לקרות, כלומר שאותם צדיקים/חפים מפשע הגיע יומם. למה בכזה סבל (בחלק מהמקרים)?

עושה רושם (ביני לבין עצמי) שאלו הדברים שתמיד יתירו ספק בליבי בכל הנוגע לאמונה.

תודה לכל מי שקרא, חג שמח כשר ומועדים לשמחה.

 

[אשר אטדגי]

cette la vie

ואין הם קשורים לאמונה באלוהים. אדם מאמין באלוהים כי הוא אלוהים - ולא במה שהוא חושב שאלוהים מסמל עבורו - בין רע ובין טוב. וזה לא ייחודי לאמונה באלוהים. כי גם באנתיזה האתאיסטית זה קיים. אדם מאמין שהאדם הוא הערך העליון עבורו - זהו המוסר העילאי - מבלי קשר מה הוא חושב שאדם זה מסמל עבורו - בין רע ובין טוב. ויש כאלו - והם הרוב - שרואים בעצמם הם את הערך העליון עבורם וידאגו לרווחתם כל הימים ולאיכות חייהם כל שעה - מבלי קשר מה הם חושבים על עצמם, בין רע ובין טוב.

 

[u r i el]

ברוך דיין האמת.

גם בעולם האמונה הרווחת, כלומר אותה אמונה דתית שצומחת מהמסורת הרבנית הנפוצה, מקובל להשאיר "בידי אלהים" את האמת המוחלטת, את הצדק המוחלט ואת הנהגת העולם ע"פ אמת וצדק אלה. זו הסיבה שנקבע שגם כאשר האסון הוא נורא לומר "ברוך דיין האמת", ולדקלם את ה'קדיש' שהוא איננו עוסק כלל במוות ובסבל אלא רק בשבחו וגדולתו של האל בעולם שברא כרצונו, כלומר לבטא את אפסיותו של האדם חסר האונים נוכח עליונותו של האלהים. אין לאדם שום יכולת להסביר את מנהגו של העולם במושגים של צדק ואמת אנושיים ואם הוא בעל אמונה דתית תמימה לא נותר לו אלא לחזור ולמלמל את הפסוק הידוע מדברים כט : " הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." הפסוק הזה מפתיע במיקומו בהקשר של פרק כט שלכאורה בא להשיב על השאלה הנצחית : " עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה ? " והנה למרות שהכתוב משיב תשובה מקראית צפויה וידועה מראש : " עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם וכו' " בא הפסוק לעיל ומשלים שלא הכל מובן לנו כאן עלי אדמות וזה שמאמין באמת, נדרש לעשות את דברי התורה גם אם אין לו מפתח לנסתרות האלהים. פסוק זה כאילו נוסף ממש עבור אלה שמקשים כמוך ושואלים : " אבל.. גם אם זה מה שהיה צריך לקרות, כלומר שאותם צדיקים/חפים מפשע הגיע יומם. למה בכזה סבל (בחלק מהמקרים)?
____________________________
נ.ב.
יש שנותנים גם תשובות אחרות והן משוקעות עמוק בתפיסות אמוניות בלתי רווחות אולם אין בהן כל צורך של ממש כי האמונה הרווחת מספקת את התשובות לכל השאלות שהמאמין הרווח עשוי להתקל בהן והן מצויות בדברי חז"ל המפוזרים בכל כתביהם שבידינו.

 

[רועי החושב]

משום ש

אמונה באל אינה אמונה בסדר עולם מוסרי.
נהפוך הוא- אמונה באל טרנסצנדנטי פירושה שהוא לא מתערב בעולם ולא גומל או מעניש.
לאמונה באל יש משמעות עמוקה דווקא לנוכח הרע בעולם מכיוון שהיא מבליעה בכך על-מוסריות. האל של היהדות הוא אל מטיל אימה, קנאי ונקם וזה תואר חיובי שמרמז על השלילה של התואר "מוסרי", גם אם דרישותיו מהאדם חופפות במידת מה למוסר האנושי הוא לא אל מוסרי.
במילים אחרות-באמונה לשמה האל לא אמור לציית לצו הקטגורי של קאנט. הוא עצמו לא נושא בחוק שהוא מחוקק ואין לצפות ממנו לאחריות כלשהי או חובה כלשהי כלפי בני אדם. וזאת בניגוד לבני אדם שמשוייכת להם אחריות וחובה כלפי אלוהים וכלפי אדם.
שמא תאמר- זה יחס של עבדים לבעליהם. טעות! בין עבדים לבעלי העבדים היתה השפעה דו צדדית. אך מבחינה אמונית אין השפעה של האדם על האל. זה הרבה יותר גרוע מעבדות. לעבדים יש סיכוי להתקומם או להתמקח על תנאי עבדותם. האמונה דורשת מהאדם יחס של קבלת עול חד צדדית.
מבחינה פסיכולוגית התופעה הזו של קבלת עול חד צדדית מרצון כלפי גורם בלתי ידוע מהגדרה, בלתי מתערב שסיכוי קיומו שואף לאפס ובאמצעות ריטואלים שהומצאו ע"י בני אדם זו תופעה אבסורדית אולם יתכן שדווקא האבסורד הזה, המתריס כל כך, מלמד על מהות האמונה.
היחס האמוני הוא יחס אל הבלתי ידוע. קיימת באמונה הנחת קיומו של הבלתי ידוע. כאשר קיימת הנחת קיומו של הבלתי ידוע- קיימת גם התקווה לדעת את הבלתי ידוע. יש משהו משונה בעניין הזה שדי קשה לשים עליו את האצבע.
כדי להסביר למה אני מתכוון הבה נניח, לצורך הניסוי המחשבתי, שהבלתי ידוע לא קיים.
זו הנחה שנשמעת משונה ולא אינטואיטיבית, אבל כל הפילוסופיה המערבית מבוססת על ההנחה הזה מכיוון שכל הפילוסופיה המערבית בנויה על אפלטון, שהביא את תורת ההיזכרות, ואחר כך על אריסטו וקאנט ששאב ממנו את רשימת הקגוריות האפריוריות. שני הדברים האלו- תורת ההיזכרות והקטגוריות האפריוריות מבוססים על אותו העיקרון- שכל התנועה החשיבתית היא תנועה מהידוע- אל הידוע.
סוקרטס של אפלטון נרצח על ידי מדינתו באשמת כפירה בקיומם של האלים והדחה של הצעירים לכך. ע"פ רוב טוענים שאין ביסוס לאשמה הזו ושזו היתה סתם אמתלה. אבל לי נשמע מאד סביר שהוא עשה בדיוק את זה מכיוון שזה עולה בקנה אחד עם תורת ההיזכרות שלו.
כך שהמאורות הגדולים הללו של התרבות המערבית מובילים הישר לכפירה באל. כלומר כפירה בקיומו של הלא ידוע. כפירה בקיומו של משהו שלא ניתן להעלותו במחשבה. כפירה במה שאינו כפוף ללוגוס.
כמובן שהפילוסופים הללו, גם אפלטון וגם קאנט, היטיבו לדבר על ביטויי הלוגוס כעל משהו אלוהי (הטוב, האמיתי והיפה אצל אפלטון והחירטוט הקאנטיאני על כך שאלוהים הוא יחס מוסרי פנימי) אבל יתכן שהדברים האלו נאמרו כאפולוגטיקה, כמס שפתיים, כדי שלא יאשימו אותם בכפירה.
מה אני מנסה לומר? שההנחה שהבלתי ידוע יכול להיות ידוע (וקיים בכלל) מאפיינת את החשיבה הדתית. הרצון להתקרב לאלוהים, שבהגדרה הוא בלתי ידוע, לדעת אותו אפילו בצורה נגטיבית, בשלילת תארים, הוא רצון שיסודו בבורות לגבי טבע ההכרה עצמה.
החשיבה הדתית ביהדות, ובמיוחד שלילת התארים, נראית לי כאילו מפלרטטת עם הפרדוקס הזה אבל לא מגיעה לניסוחו המפורש והחותך וטעמיה מובנים כי ניסוחו המלא הוא ניסוח כופר, אתאיסטי.

 

[חיים פרידמן1]

התארים היחידים על האל הם צדיק ישר רחום וחנון

קנאותו אינה אלא נגד הערצת הכוח וההישגים שזו מהות האלילות.
האמונה באל אינה אלא ההפרדה בין המצוי לרצוי והפרדת הרצייה מהמצוי. הזהות בין המצוי לרצוי (היטלר האתאיסט) היא מקור כל הרוע.
הצו הקטיגורי של קאנט מופנה כלפי האדם בעל התבונה בלבד. לא היה נראה שאתה מסכים לכך בדיון הקודם.

 

[רועי החושב]

מוכרח לחלוק

התארים לאל, כל התארים, יכולים להתפרש ויה נגטיבה, כלומר כביטוי שאין משמעותו אלא שלילת היפוכם. "צדיק"- שאינו רשע וכ"ו
ההפרדה בין המצוי לרצוי היא נכונה ערכית מצד הסובייקט אבל אובייקטיבית, אותו אדם שמפריד בין הרצוי למצוי הוא חלק מהטבע וה"רצוי" שלו הוא ביטוי בלתי מודע לטבע, כלומר למצוי.
כך שעובדתית, הרצוי הוא המצוי ואילו ערכית הרצוי אינו המצוי.
בכך עדיין לא פתרנו את הבעיה מכיוון שאת אותו מבנה טיעון הנ"ל שמבטא יחס בין הרצוי למצוי אפשר להחיל על זוג המושגים של ה"ערכים והעובדות". סובייקטיבית- הערכים והעובדות נפרדים, אך אובייקטיבית- הם זהים.
יתר על כן- הסובייקט והאובייקט נפרדים מבחינה סובייקטיבית, אבל זהים מבחינה אובייקטיבית.
יתר על כן- הנפרדות והזהות הן נפרדות מבחינה סובייקטיבית אבל זהות מבחינה אובייקטיבית.
כך שהנפרדות והזהות, האובייקטיביות והסובייקטיביות והמצוי והרצוי הם כולם גם נפרדים, גם זהים, גם אובייקטיבים, גם סובייקטיבים, גם מצויים וגם רצויים.
מה לזה ולאמונה? האם אמונה היא דוגמטיות אידיוטית, כזו שמרכזת את כל כוח התפיסה בנקודת מבט אחת ויחידה, היפנוטית, אז אפשר לאפיין אותה באיזושהי דעה פרטנית, אחת מהאפשרויות בקומבינטוריקת הקטגוריות הנ"ל אבל אם אמונה היא משהו שאינו בא דווקא לצמצם את האופקים על מנת לרכז את כוח הרצון (וכך מהללים אותה לא מעט אנשים שמיחסים לה סגולות של הצלחה בחיים וכ"ו) או שמא אמונה באה דווקא לאתגר את כוח הרצון וכך לחזקו. מהן המצוות אם לא תרגילי התעמלות הרצון, שהמיתולוגיה העממית על מקורן האלוהי אינה אלא הצדקה בדיעבד, אשר מדברת בשפות הדוגמטיות השונות על מנת לשדל את המהופנטים (כלומר אלו שכוח רצונם מדולדל עד כדי כך שהם זקוקים לצימצום הפרספקטיבות) לקום מרבצם ולהתעמל ולחזק את "שריר" הרצון המדולדל שלהם.
לגבי הצו הקטגורי של קאנט- הוא מופנה כלפי האדם על מנת להשליט עליו תבונה שבתחיקת חוקים. אדם שישים את עצמו בנעלי הנתין לחוק שאותו יחוקק יגלה, למעשה, אמפתיה ויחשב את תוצאות החוק שלו. אבל בהחלט אפשר לטעון שהאמצעי הזה של "שא בחוק שאותו חוקקת" הוא לא תבוני במיוחד ואפילו גס ולא מספק וזאת מטעמים שונים כמו שאין מצבם של בני אדם זהה תמיד, ולמצבים שונים נדרשים חוקים שונים. לדוגמא- נניח שאני משתכר היטב והחוק שלי אומר שאפשר לדרוש מס של חמישים אחוז מהכנסה- אני יכול לשאת בחוק הזה ולכאורה זה תואם את הצו הקטגורי. אך אבוי, לאדם עני ממני מס של חמישים אחוז יהיה מכה קשה! לי זה נשמע שהצו הקטגורי הוא בלתי תבוני בעליל כאמת מידה בלעדית. הוא צו שמבליע סוליפסיזם, כאילו שאני היחיד שקיים.
מה שחסר בצו הזה הוא מושג של דרגות דמיות ביני לבין האחרים. אני יכול לדמות לאחר בדבר א' אולם בדבר ב' אני שונה ממנו. אני לא יודע מה זה בדיוק תבוניות אבל בקונוטציה שלי התבוניות מתחילה במקום שבו הדמיון נעשה מודע ולכן הצו הזה הוא לא תבוני אלא תת תבוני.