תהליכי מחשבה גבוהים-תכנון, ארגון ומה עוד

[חצרנית]

תהליכי מחשבה גבוהים-תכנון, ארגון ומה עוד

אני מעוניינת לשקם את זה/לאמן את זה/ לתרגל את זה בעיקר לשקם את זה מה לעשות? תודה

 

[א ו ט י]

סליחה שאני עונה בשאלה, אבל...

למה את רוצה לשקם אותם? בעקבות פגיעה או כאימון? לא ברור לי מה את צריכה.....

 

[חצרנית]

אני צריכה לשקם אותם

אני השתקמתי לא ממש טוב מפגיעה בגלל שאבחנו אותי הרבה יותר גרוע ממה שאני באמת לפני הרבה שנים, ואחר כך בעקבות קצרים בתקשורת לא נתנו לי ריפוי בעיסוק אחרי בית חולים שיקומי, וגם בבית חולים שיקומי הפסקתי אותו לפני הזמן כי יכולתי, ורציתי לעוף משם מה שיותר מהר , וגם אמא שלי לא חיפשה כזה דבר והיא היתה צוחקת על זה וקוראת לזה ריפוי בפיסוק. קיבלתי רק טיפול פסיכולוגי שהיה אמור לעשות לי יותר טוב, והשמה תעסוקתית לנכים, למרות שפיזית אני לא נכה וקוגניטיבית הייתי יכולה להיות הרבה יותר בסדר, אבל זה עשה לי רע. נאלצתי להסכים לקבל את זה בכל זאת וקיבלתי דיכאון אחר כך, וגם כל ההחלטות שקיבלתי לא באו ממקום נכון ולא היו טובות. אמא כביכול רק נתנה לי עצות, אבל אני קיבלתי אותן כי לא היתה לי אלטרנטיבה. והן לא היו טובות בשבילי. מצאתי אחר כך עבודה עם משכורת באזור 3000 ואחר כך עשיתי בהצלחה קורס אקדמי, אבל חזרתי לשיקום של ביטח לאומי בשביל לסגור פינות וזה לא היה טוב בשבילי ועזבתי אותו גם. זה היה על מחשב עם תאורה לא טובה מהחלונות. רשמית אני צריכה לעבוד על מחשב עם משקפיים או שאסור לי לעבוד על מחשב אבל מעשית , בלי חלונות בחדר של המחשב ועוד בלי מאחורי המחשב אני עובדת טוב ובלי משקפיים על המחשב. יותר מדי זמן עם משקפיים ועוד ליד המחשב מפריע לי. האמת הרבה זמן לא חזרתי לבדוק את זה. בשביל מה לי? האבחון ההוא של העיניים היה גם לאחר שהתחלתי את הקורס ובזכותו עזבתי אותו. נתנו לי גם את השיקום בפתח תקוה כי אני מרמת גן , אבל בזמנו זה היה לי גרוע כי זכרתי שיקום קודם שנתנו לי ואז באתי מבני ברק מסבתא והנסיעות היו סיוט וגם מהאזור שלי ברמת גן שרחוק מז'בוטינסקי ורחוק מגהה זה סיוט. אוטובוסים זה מתיש כשבאים למקום לא מתוך שמחה ורצון. לא שיקמתי יכולות תפקוד בצורה אופטימלית ולא יכולות קוגניטיביות שהן ישתפרו מעליהן אם אני אשפר יכולות תפקודיות. בכל מקרה אני צריכה אימון אחרי שאני אשפר את שתיהן כי אני לא מאומנת. . לא הצלחתי לעזור לאנשים שידעתי שהם בבעיה וחשבתי על איך לעזור להם אבל לא הצלחתי ליישם את זה והם נפטרו. שנה שעברה כשהראשון נפטר בדיוק קיבלתי אחרי זמן רב ריפוי בעיסוק מקופת חולים והחלטתי בגלל זה להפסיק אותו. זה היה השיעור היחיד שלא היה שיקום ללימודים והוא הרבה יותר עזר לי. הבן אדם היחיד במשפחה שלי, יותר נכון, האישה היחידה, שהיה לה שכל היתה סבתא שלי, אבל היא מאוד כיבדה את ההחלטות של אמא שלי שבאו כביכול ממקורות מוסמכים ושדודה שלי אחותה גם גיבתה אותם כי היא עובדת סוציאלית והיא גם מעורבת באפוטרופסות שכפו עלי ואחר כך השאירו אותה "רק" על החלק הארי של כספי שבא מהפיצויים שלי.זה גם עושה לי רע כי אני מתרוצצת בין עורכי דין ואבחנות ומצליחה לשחרר את עצמי טיפין טיפין. לצערי לפני חוד'שיים סבתא שלי הלכה לעולמה. סבתא שלי מאוד חששה לגורל הפיצויים שלי כמו כולם, כי מתי שזכיתי בהם העורך דין שיצג אותי כמעט זכה בהם כי הוא רצה להיות אפוטרופוס , אבל במקומו אמא שלי הקדימה אותו.זה לא עזר לי וזה עשה לי רע. לא בטחו בי ורק בטחו בלשמור בשבילי על הכסף, בלי לשקם אותי בצורה יעלה מתאימה ונכונה. חוץ מזה, אני לא מבינה למה הייתי צריכה לספר למה אני צריכה. זה לא מספיק שאני צריכה ? מאז שזה קרה לי אנשים לא בוטחים בי. וזה המון שנים. וזה באר ממקומות לא נכונים. עכשיו עצוב לי על הזמן הרב שעבר ועל האנשים והדברים שחלפו מהעולם יחד עם הזמן הזה בלי שאני אקבל את מה שמגיע לי שזה גם הזכות לשיקום נורמלי וקצר וגם הכסף.

 

[חצרנית]

חוץ מזה,

גיליתי שזה בדיוק מה שאני צריכה לשקם ולאמן. תכנון , ארגון ועוד 2 תהליכי מחשבה גבוהים שאני אשמח אם תזכירי/תצייני מה הם. תודה

 

[חצרנית]

ואיך עושים את זה

 

[חנהקרפין]

חצרנית יקרה

לא יודעת למה עניתי לך, אני לא מרבה לענות כאן בפורום. את נגעת לליבי. אני חושבת שמה שדיבר אלי בטקסט שכתבת זה איזה שהיא מידה של בהילות, עומס מידע שסיפקת ותחושה של מאבק לצד בדידות . יכול להיות שאני טועה אבל נראה לי שקודם כל את צריכה תמיכה. תמיכה רגשית ונפשית שתעזור לך לפעול ממקום יותר שקט ובטוח. אם תגיעי ללימודים או להסבה מקצועית ממקום כזה לבטח תוכלי לנצל את הפוטנציאל שלך בצורה הרבה יותר טובה. אני ממליצה לך לברר אלו אפשרויות יש לך כדי לקבל טיפול נפשי (קופת חולים, בריאות הנפש, ביטוח לאומי ) ולהתחיל משם. כלל לא בטוח שהחוויה שלך מהטיפול הפסיכולוגי של השיקום תחזור על עצמה. ובכל מקרה רק שתדעי: אכזבות , עצב ותסכולים הם חלק מכל טיפול וצריך לקבל אותם כדי להמשיך הלאה. מקוה שאת לא כועסת, כל טוב, תהיי חזקה. חנה.

 

[חצרנית]

חנה יקרה

כל מה שכתבת נכון. מנסיון, מה שעברתי בטיפול נפשי בשיקום ולפניו ואחריו בטיפולים חוזר על עצמו. אני לא רוצה טיפול נפשי. אני לא במקום שיכול לקבל או להכיל או לרצות טיפול נפשי. אולי את יכולה להסביר את זה לאלה שנותנים כאן תשובות בריפוי בעיסוק?

 

[יעל ניסן]

מה שחנה כתבה לך

הוא בדיוק הפוך ממה שאת מבקשת שהיא תסביר לנו בפורום. חצרנית - באמת שאי אפשר לכתוב לך כאן בפורום "איך עושים את זה" כי "את זה" עושים במפגש פנים אל פנים ולא בהתכתבות. אם את רוצה לחזור לתהליך שיקומי, עליך להגיע לפגישות למישהו שיראה אותך בפועל מבצעת דברים ויהיה שם לכוון, לתמוך ולעזור. אם את כל כך כועסת על כל המטפלים, גם כאלה שמעולם לא פגשת וכאלה שאינך מכירה כי השיקום הראשון לא צלח - אין לי אלא מאוד להצטער בשבילך. מה שקורה עכשיו הוא שהכעס על דברים מהעבר, דברים שאין לנו (ולא לך) שום שליטה עליהם כי הם עברו כבר, מונע ממך להגיע לשיקום בהווה ולתת לעצמך ואולי לעוד כמה אנשי מקצוע צ'אנס בשנית. הלוואי והייתה איזו חוברת הפעלה כזו שאפשר היה להעתיק לך ממנה מתכונים ותרגילים כמו שאת מבקשת - אבל אין. זה לא שאנחנו קמצנים ורעים, אלא שתהליך טיפולי הוא משהו שעושים ביחד. המטפל צריך גם לראות אותך תוך כדי כך שאת מבצעת, ללמוד מאיך שאת פותרת בעיות, מתקשה, מצליחה, לומדת, זוכרת וכו וכו וכו. ההסתכלות הזו של המטפל תוך כדי כך שרואים אותך עובדת הוא קריטי לתהליך הטיפול. אם בכל זאת את רוצה לעשות דברים בעצמך - בבקשה. קומי ועשי דברים. חיי את חייך, למדי משהו מהנה, עבדי או התנדבי, צאי עם חברים/חברות וכו'. את תהליכי חשיבה גבוהים מאמנים בלמידה. את תהליכי ארגון מאמנים על ידי זה שבפועל מארגנים את היום יום: משתמשים ביומן, בתזכורות בטלפון ובמחברת. אם כל כך חשוב לך לעבוד לבד פשוט עליך ללמוד (כדי לאמן חשיבה גבוהה) ולארגן את היום יום שלך. לא צריך בשביל זה תרגילים מיוחדים אלא רק להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לך גם ככה.

 

[חצרנית]

היי

1. מה ההבדל בין שיקום לאימון ומה ההבדל בין אימון לתרגול? איך מתקנים הרגלים גרועים שהוקנו לי? 2.אני כועסת על מטפלים פסיכולוגים שיקומיים ואם אני כועסת על משהו שעשתה מרפאה בעיסוק זה לא אומר שאני כועסת על מרפאים בעיסוק בכלל. הבעיה שלי במפגש פנים מול פנים שאני לפעמים לא יכולה להיות טבעית ואז מאבחנים אותי לא נכון. 3. למידה זה דבר שצריך לעשות אותו באיזה צורה נכונה, שמי שקרה לו מקרה בתחילת החטיבה וקיבל אחר כך דרכי לימוד שיקומיות, קשה לו להסתגל שוב ללמידה יעילה. ואז יש בעיה בלאמן תהליכי חשיבה גבוהים. 4. יש לי מחברת וארגון יום יום רק שלפעמים אני צריכה לארגן שוב ושוב. אני זמנית בעולם הזה כמו כולם, אז למה ביזבזו לי את הזמן? למה פסיכולוגים פרטיים כל כך נפוצים ומרפאים בעיסוק פרטיים לא כל כך נפוצים ולא כל כך ידועים? רק שתדעי שאני הייתי תלויה הרבה זמן במה שאמא מצאה בשבילי או שהומלץ לה וזה דפק אותי. אני מכינה חומר ואני הולכת לתבוע את אמא שלי ועוד כמה אנשים. יש לי בעיה עם סבתא שלי זכרונה לברכה שכמה שהיא היתה חריפה וחכמה, היא לא התווכחה עם אמא שלי ודודה שלי שלגמרי מה שהיה חשוב לה זה רק שאני לא אבזבז את הכסף שקיבלתי ולכן היא התעקשה להשאיר אותי מוגבלת, למרות שזה שקיבלתי פיצויים לא אומר שאני אבזבז אותם ולא אומר שהם עדיפים עלי ולא אומר שאין לי מה להגיד חוץ מההסכמה שכפו עלי להסכים בבית משפט. חוץ מזה , למה חנה כתבה לי מה שכתבה ולא הסבירה מה שביקשתי? בקשר ללארגן את היום יום שלי - אמא שלי כל כך היתה מתערבת בו-עוזרת-מיעצת לי שזה פגע בי ולא הובן שהיא מפריעה לי לאף אחד במשפחה ולאף אחד בשיקום אז ובכלל. היא לא יודעת לתת לאחרים לחיות וגם לא אחותה שמנצלת חלשים כדי לבשל בשבילם ולעזור להם במה שהיא יכולה על פי הבנתה. איך זה יכול להיות שיש שיקום פסיכולוגי במקביל לריפוי בעיסוק או במקום ריפוי בעיסוק, כאשר מה שהוא משקם שונה? החיים זימנו לי כל מיני דברים , אבל אמא לא הבינה והכריחה אותי ללכת לשיקום של פעם או גם ללמוד אם אני רוצה, כי הפסיכולוגית אמרה לה כשהייתי בת קרוב ל14 שהשיקום שלי זה לימודים. רע לי ועצוב לי. עכשיו. לשפר את הזיכרון זה דבר שבא במקביל? אין דרך נוספת להרחיב אותו ולשפר אותו? תודה רבה.