איפי טומבי
New member
תוגת הלקוח האלמוני
כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, יו"ר ארגון נעמת, שרת החינוך, אורחים יקרים ופורום נכבד עד מאוד - בראשית דברי, אבקש להקדיש מספר מילים לז'אן באטיסט. כלומר, איני יודע מה שמו האמיתי של אותו מלצר קשיש וחרישי עד מאוד בבראסרי ההוא, על גדת נהר הסיין - אבל אין ספק שהכינוי הלז הולם אותו מאוד, ואפילו משתלב ברוב חן עם הסינר הצחור והמגבת הקטנטנה שמוטלת בנונשלטיות על אמת ידו השמאלית. מלצר ותיק הוא ז'אן באטיסט: ייתכן וזכה ללחום נגד הכיבוש הגרמני בשורות הרזיסטאנס, או אולי להגיש איזה דיז'סטיף למרשל דה-גול; אבל קומתו עדיין זקופה, הילוכו מהיר ואלגנטי, וכל כולו מקצועיות קורקטית למופת. אך סיימת לגמגם את הזמנתך (לה יאזין בארשת פנים קשובה, תוך שירבוט זריז בפנקסו השחור) - ומיד נגוז הוא ללא קול וצץ פתע, בחלוף דקה ומחצה, כדי להניח מולך ברוב טקס ספל קפה וקרואסון, ללא שמץ חיוך, ולהיעלם בטרם תספיק למלמל "מרסי בוקו". בזיו פניו תחזה שנית רק בעת התשלום, אזי יודה לך בניד ראש ויסתלק חיש קל. כזה הוא ז'אן ידידנו, ואם תעלו בפניו את האפשרות לגשת לשולחן לקוחותיו, לחייך במלוא פה ולהפנות אליהם את אותה שאלה אקסיומטית, אם כי רטורית קמעה: "הכל בסדר?!" - אין ספק כי אז יתחלחל עמוקות, צמרמורת קרה תעבור במורד חוט שדרתו, ותוך שהוא ממלמל "סה פה פוסיבל, קטסטרוף!" יביט בכם בצינה מוחשית בעליל, כראוי לברברים אומללים שנטרפה דעתם. ולא שמצפים אנו למצוא כאן את ז'אן באטיסט, בין הסביח של עובד לרשת אפרופו. לא ולא. בתוך עמנו אנו חיים, באותו מרחץ זיעה מהביל, ודי לנו אם נגיע בשלום לעבודה בלי להיתקל באבו נביל מהחמאס, שבדיוק לוחץ על המפסק בחגורה. ובכל זאת: מה כבר ביקשנו, מה? להזמין, לאכול, לשלם וללכת. זה הכל. נשמע פשוט? כינים! כי עד להשגת היעד הנחשק, אי שם בין הסלט הירוק לאספרסו הקצר, ממתינות לנו מספר גירסאות למלצרית העברייה רבת ההוד, שקווים לדמותה יועלו להלן. הקיבוצניקית - הגיעה בשבוע שעבר מגבעת סחלבים איחוד, לאחר קריירה עשירה במטעי האבוקדו. לשאלת "הכל בסדר" תצורף גם צ'פחה ידידותית על הגב. אין סיכוי ללכוד את מבטה המצועף לאחר ביצוע ההזמנה, מאחר שהיא עסוקה בהפסקת נובלס בחוץ. לאחר התשלום סביר שתבקש ממך לפנות את הכלים למטבח. רצוי לסרב בעדינות להצעה להצטרף לגיוס בפלחה בשבת. בוגרת גואה - מחפשת את עצמה, ולרוב גם את התפריט, המאפרה, ההזמנה שלך, העודף ומה לא. חבל על העצבים, עדיף לקחת הכל בסבבה. תרגיע, אח שלי, תזרום, שאנטי שאנטי, רק תשאיר טיפ כמו שצריך. לא? מה לא? (פצצות לגבות) הפופיק והפלטפורמות - במנות הראשונות? מה שכאילו הזמנתם לפני חצי שעה? אז כזה, נו, הטבח אמר לי? שהיום, כאילו? אין. ושיואו, אני מה זה מצטערת? הסטודנטית לקולנוע - אכלה לאחרונה לפני יומיים (שני עלי חסה וקולה דיאט), התאורן הודיע שהוא מבריז לצילומים הערב, הכלב אכל לה את התסריט, ואת העבודה על הגל החדש בקולנוע הצרפתי צריך להגיש מחר בוקר. אתה, בהתאם, מקבל יחס של צלולויד שרוף. המסתחבקת - כל כולה חום אנושי, נחמדות עד קץ, דאגה עמוקה ומסירות נלהבת. אמא תרזה, לעומתה, הייתה מקבלת זובור עקב סוציומטיות יתר. תשאל אם הכל בסדר, לא תאמין לאישורך המנומס ותשוב בתדירות של שלושים שניות תוך הקפדה על שלב השאלה הזהה. שלא תעיז להשיב בשלילה, היא עלולה לחטוף דום לב על המקום. אסיים כאן, קהל נכבד, למרות שהבאתי אך מקצה המזלג. הרשו לי, בשם הלקוח האלמוני, לברך אתכם לרגל השקת פורומכם - מי ייתן וירבו בו ההודעות המרתקות והדיונים המאלפים. חשבון בבקשה.
כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, יו"ר ארגון נעמת, שרת החינוך, אורחים יקרים ופורום נכבד עד מאוד - בראשית דברי, אבקש להקדיש מספר מילים לז'אן באטיסט. כלומר, איני יודע מה שמו האמיתי של אותו מלצר קשיש וחרישי עד מאוד בבראסרי ההוא, על גדת נהר הסיין - אבל אין ספק שהכינוי הלז הולם אותו מאוד, ואפילו משתלב ברוב חן עם הסינר הצחור והמגבת הקטנטנה שמוטלת בנונשלטיות על אמת ידו השמאלית. מלצר ותיק הוא ז'אן באטיסט: ייתכן וזכה ללחום נגד הכיבוש הגרמני בשורות הרזיסטאנס, או אולי להגיש איזה דיז'סטיף למרשל דה-גול; אבל קומתו עדיין זקופה, הילוכו מהיר ואלגנטי, וכל כולו מקצועיות קורקטית למופת. אך סיימת לגמגם את הזמנתך (לה יאזין בארשת פנים קשובה, תוך שירבוט זריז בפנקסו השחור) - ומיד נגוז הוא ללא קול וצץ פתע, בחלוף דקה ומחצה, כדי להניח מולך ברוב טקס ספל קפה וקרואסון, ללא שמץ חיוך, ולהיעלם בטרם תספיק למלמל "מרסי בוקו". בזיו פניו תחזה שנית רק בעת התשלום, אזי יודה לך בניד ראש ויסתלק חיש קל. כזה הוא ז'אן ידידנו, ואם תעלו בפניו את האפשרות לגשת לשולחן לקוחותיו, לחייך במלוא פה ולהפנות אליהם את אותה שאלה אקסיומטית, אם כי רטורית קמעה: "הכל בסדר?!" - אין ספק כי אז יתחלחל עמוקות, צמרמורת קרה תעבור במורד חוט שדרתו, ותוך שהוא ממלמל "סה פה פוסיבל, קטסטרוף!" יביט בכם בצינה מוחשית בעליל, כראוי לברברים אומללים שנטרפה דעתם. ולא שמצפים אנו למצוא כאן את ז'אן באטיסט, בין הסביח של עובד לרשת אפרופו. לא ולא. בתוך עמנו אנו חיים, באותו מרחץ זיעה מהביל, ודי לנו אם נגיע בשלום לעבודה בלי להיתקל באבו נביל מהחמאס, שבדיוק לוחץ על המפסק בחגורה. ובכל זאת: מה כבר ביקשנו, מה? להזמין, לאכול, לשלם וללכת. זה הכל. נשמע פשוט? כינים! כי עד להשגת היעד הנחשק, אי שם בין הסלט הירוק לאספרסו הקצר, ממתינות לנו מספר גירסאות למלצרית העברייה רבת ההוד, שקווים לדמותה יועלו להלן. הקיבוצניקית - הגיעה בשבוע שעבר מגבעת סחלבים איחוד, לאחר קריירה עשירה במטעי האבוקדו. לשאלת "הכל בסדר" תצורף גם צ'פחה ידידותית על הגב. אין סיכוי ללכוד את מבטה המצועף לאחר ביצוע ההזמנה, מאחר שהיא עסוקה בהפסקת נובלס בחוץ. לאחר התשלום סביר שתבקש ממך לפנות את הכלים למטבח. רצוי לסרב בעדינות להצעה להצטרף לגיוס בפלחה בשבת. בוגרת גואה - מחפשת את עצמה, ולרוב גם את התפריט, המאפרה, ההזמנה שלך, העודף ומה לא. חבל על העצבים, עדיף לקחת הכל בסבבה. תרגיע, אח שלי, תזרום, שאנטי שאנטי, רק תשאיר טיפ כמו שצריך. לא? מה לא? (פצצות לגבות) הפופיק והפלטפורמות - במנות הראשונות? מה שכאילו הזמנתם לפני חצי שעה? אז כזה, נו, הטבח אמר לי? שהיום, כאילו? אין. ושיואו, אני מה זה מצטערת? הסטודנטית לקולנוע - אכלה לאחרונה לפני יומיים (שני עלי חסה וקולה דיאט), התאורן הודיע שהוא מבריז לצילומים הערב, הכלב אכל לה את התסריט, ואת העבודה על הגל החדש בקולנוע הצרפתי צריך להגיש מחר בוקר. אתה, בהתאם, מקבל יחס של צלולויד שרוף. המסתחבקת - כל כולה חום אנושי, נחמדות עד קץ, דאגה עמוקה ומסירות נלהבת. אמא תרזה, לעומתה, הייתה מקבלת זובור עקב סוציומטיות יתר. תשאל אם הכל בסדר, לא תאמין לאישורך המנומס ותשוב בתדירות של שלושים שניות תוך הקפדה על שלב השאלה הזהה. שלא תעיז להשיב בשלילה, היא עלולה לחטוף דום לב על המקום. אסיים כאן, קהל נכבד, למרות שהבאתי אך מקצה המזלג. הרשו לי, בשם הלקוח האלמוני, לברך אתכם לרגל השקת פורומכם - מי ייתן וירבו בו ההודעות המרתקות והדיונים המאלפים. חשבון בבקשה.