תודה רבה על התשובות...

efrat 11

New member
תודה רבה על התשובות...

קראתי כאן בפורום הודעות ישנות וחדשות יותר ואכן זה פורום של עזרה ומתן דרכי התמודדות עם המחלה הנוראית ודומות לה. זה נחמד לראות את הניסיון והמידע העובר כאן בפורום וזה כ"כ עצוב במקביל שבכלל צריך את הפורום, שהמחלה הנוראית הזו קיימת ואצל כ"כ הרבה אנשים. המשפט שיתאר לדעתי הכי טוב את המחלה הוא שהאדם הקרוב אלינו חי ולא חי, כי הוא איתנו וחי ונושם, אבל מרגיש לפעמים שהוא לא איתנו,שהוא לא מה שהיה וזה קשה וכואב ורק בחלוף הזמן, עם הניסיון הנצבר, עם המידע המושג, אנו לומדים לקבל את המצב, למצוא דרכי התמודדות, להמשיך את החיים ולהעניק את כל החום והאהבה שיש לנו לאותו אדם יקר שלנו.
 

ענתי44

New member
את צודקת אפרת../images/Emo45.gif

המשפט הכי מגדיר הוא שהחולה חי ולא חי. אני מוצאת את עצמי לא אחת מחבקת את אמא ב', זו החולה, ומתגעגעת נורא לאמא א', זו שאבדה לי וכל כך חסרה לי. מוצאת את עצמי, וחשה רגשי אשמה על כך, מספידה לא אחת את האמא החיה לא חיה שלי. היום ישבתי מולה בבית חולים. מול מה שנהיה ממנה. החזקתי את כף ידה וחשבתי לי מה עובר לה בראש? האם היא מודעת אליי? האם כואב לה? היא סובלת? היא יודעת שעיר הולדתה האהובה, חיפה, מותקפת בטילים? האם היא כועסת עליי שאני מנסה להאכיל אותה, לתת לה כדורים או לשנות לה תנוחה? האם אני בעיניה עוד אחד מהצוות המתחלף של רופאים, אחיות וכוח עזר שכל הזמן מחליט בשבילה ודוקר ומכאיב לה? או שאני בעיניה ביתה האוהבת והנאהבת? ישבתי מולה, מול עיניה הנהדרות, חסרות המודעות המביטות אל חלל כל שהוא שאני לא רואה ודיברתי אליה בקול. אמרתי לה שאני כל כך מתגעגעת אליה. שהיא כל כך חסרה לי. כל יום יותר.
 
למעלה