תודה שאתם פה...

קורנית

New member
תודה שאתם פה...

אמא שלי אובחנה זה לא כבר כחולת אלצהיימר בשלבים מוקדמים כבר זמן רב שהיא שוכחת ומבולבלת, אך המצב החמיר כשאבי מת - לפני חדשיים - ואז גם הגיעה האבחנה המפורשת, מהנוירוגריאטר שלה. כל הזמן היא אמרה שהיא מפחדת מהמחלה הזאת. כעת, עם האיבחון, שלא נמסר לה, כמובן, היא הפסיקה לדבר על הפחד. הפסיכיאטר טוען שהיא יודעת באיזשהו מקום שזה מצבה. אולי.... יש לה מטפלת זרה - אישה מדהימה מהפיליפינים - והיא מטופלת באקסלון כחודש, נראה שעוזר. לא יכולה להגיד. מה עוד? האם אוכל לקבל פרטים על ההפעלות הנכונות לחולה בשלבים מוקדמים? כך אולי אוכל להנחות את המטפלת, ואולי להאט את התהליך הבלתי נמנע. (שלא יצא שאני זורקת אחריות ממני אל המטפלת. אנחנו גרות במרחק רב, ואין סיכוי שהיא תעזוב את ביתה, או אני את ביתי.... אבל טכנית אני רואה אותה רק פעם-פעמיים בשבוע) ועוד... קבוצות תמיכה. לאמא, בירושלים, כל עוד הקבוצה לא תיקרא בשם המפורש... או, שתעזרו לי לחשוב יחד איך לומר לה, בלי שתיכנס לדיכאון, ותלך לקבוצה שתעזור לה? ולי, ולאחותי. היא באיזור תל אביב, אני באיזור...קרית גת-אשקלון-אשדוד. מכיוון שאני "חדשה" בנושא, לא אוכל לתרום הרבה, אז איתכם הסליחה תודה מראש, על הקריאה במסר, ועל התשובות למי שיוכל לתת.
 

אירילה

New member
ברוכה הבאה קורנית לפורום

שמעי סיפור אישי... חמי אובחן כחולה אלצהיימר כבר לפני כשנה בערך ,נמצא בשלבים הראשונים ועדיין בתובנה. כשחמותי הלכה איתו לבדיקות האיבחון ולאחר כחודש שנמסרה לה האבחנה שאכן מדובר באלצהיימר החליטה לא לספר לו. הבן אדם היה מזה זה עצבני ומתוסכל שלא סיפרו לו ,הוא הרגיש במפורש שמסתירים ממנו מידע. הדבר היה יותר קשה כשהיה צריך ללכת לרופאה שתאשר לו את רישיון הנהיגה. כמובן שהרופאה לא המליצה לחדש את רישיון הנהיגה ומאז היא הייתה האוייבת מספר 1 שלו ,גם עבודתו כשומר בגן ילדים הופסקה והוא לא יודע למה???. היות ואני יותר דומיננטי במשפחת אשתי שתחיה ,לחצתי על הגיסות ועל חמותי שכן ייספרו לו ,רק לאחר שחמותי הסכימה ללכת לקבוצת תמיכה של משפחות בלבד (ללא החולה) ולאחר שחלפו כחודשיים ולאחר שנפגשנו גם הפסיכולוגית המנחה בנפרד הוחלט לספר לו על המחלה בדרכה של המנחה. כשהגיע היום המיוחל והחששות היו מאוד כבדים ,מי שהקל דווקא על המלאכה היה חמי , הוא פשוט הפך לרגוע יותר ,הכעס היחיד שהיה בו היה ,מדוע לא סיפרו לו. וכך כשהוא עדיין במצב של תובנה ניגשנו למשרד הרישוי והחזרנו את רישיון הנהיגה ,ובמועד מאוחר יותר ניגשנו למשטרה להפקיד את נאקדח שהיה לו ברישיון. בקיצור, מה שאני מנסה לומר לך על פי הניסיון ,לא לפחד מהמחלה ,הקבוצות תמיכה עושות רק טוב ,ומי שמסוגל לספר לה על המחלה זו רק דמות מקצועית שתדע איך להעביר לה את הידיעה על המחלה ,דהיינו : פסיכולוג. דרושים הרבה כוחות נפש , סבלנות והעיקר תמיכה מכל המשפחה הקרובה. אני מציע לך להירשם לעמותה (הקישור נמצא בקישורי הפורום) ,ללכת לקבוצת תמיכה ואם תרצי קצת יותר פרטים אפשר לפנות אלי במסר. מכל מקום לפחות במקום שאני הולך לפגישות של קבוצת התמיכה בראשון לציון ישנם 2 סוגי קבוצות: אחת לבני משפחה שהחולים לא יודעים על מחלתם והשניה של החולים עצמם. צריך להיות שם בכדי להאמין כמה טוב להם כשהם נפגשים. שישי לך רק טוב גרשון
 

קורנית

New member
לא ראיתי

שגיאות כתיב. מקסימום כמה שגיאות הקלדה זניחות.... ועכשיו, למה שבאמת חשוב. אמא שלי, וחמך, הם שני אנשים שונים. אמא היתה הרבה יותר עצבנית כשאבא היה חי. גם כי היה חולה מאד, והיא כל הזמן דאגה לו ופחדה שימות לה. ובהפוך על הפוך, כשהרע מכל קרה, היא נרגעה קצת. וגם מפני שהיה חסר סבלנות אליה, וכשכועסים על חולה כזה, הביצועים שלו נהיים יותר ויותר גרועים, והבטחון העצמי שלו נמצא בשפל המדרגה. אז עכשיו, כאילו, "טוב" לה יותר. אני אתיעץ עם הפסיכולוגית שלה, או עם הפסיכיאטר. לא רוצה לקחת על עצמי אחריות כלכך כבדה לבד. כי הכי הכי חשוב, זה לעזור לה, לדחות עד כמה שאפשר את ההדרדרות הקשה. נכון?
 
למעלה