אלומת האור
New member
אפרסק יקרה, תודה לך
אני אגיד לך מה שאני אומרת תמיד למי ששואל/תוהה/תמה על עניין התודות. המנהג הזה לא בא לי טבעי. לא ולא. אני למדתי אותו בתכנית OA (מכורים לאוכל לפי שיטת 12 הצעדים), וזה כלי שלקחתי אתי למרות שאני כבר לא פעילה שם כמה חודשים. אני במקור טיפוס ציני מאוד, מריר ופסימי (עייפה, זוכרת אותי מאז??), סקפטי וחשדן, אבל הייתי מוכנה לנסות כל מה שהציעו לי כי המצב שלי היה על הפנים. אז בהתחלה כתבתי שתיים-שלוש תודות באילוץ. תודה שקמתי בבוקר ואני נושמת, למשל, למרות שבכלל לא התחשק לי לקום בבוקר. תודה שאני רואה. תודה שאני יודעת עברית וחיה במדינה של דוברי עברית ויכולה לתקשר בקלות. תודה שאני שומעת ויכולה ליהנות ממוזיקה. מוזיקה מזינה אותי. וכו' וכו' וכו'. והחלטתי למנף את הכלי הזה ולרתום אותו לטובת ההרגשה הטובה שלי, כי כשמתמקדים בתודות הן גדלות. מה שמתמקדים בו גדל. וכמה שאני יורדת לרזולוציה יותר נמוכה (ואולי גבוהה? לא זוכרת מה המונח הנכון) של יותר ויותר פרטים, כך אני משכנעת את עצמי. אני עושה דווקא, הפוך על הפוך. דווקא כשהכי רע לי. אני עושה גם כאילו, עד שהכאילו הופך להיות אמיתי (לא מובן מאליו). לא תמיד זה עוזר לי, ולפעמים אני נשארת במרה השחורה גם אחרי כתיבת תודות. זה בהחלט טבעי. אבל אני לא מוותרת וממשיכה עם המנהג הזה, וככל שמתמידים בו רוכשים מיומנות טובה יותר עד שלפעמים זה כן עובד. וכמה שמתנסים בזה יותר - צוברים יותר ניסיון וזה בא יותר בקלות. חוץ מזה מה יש לי להפסיד? הרי את הצד הפסימי, מלא הטרוניות, אני כבר מכירה. הוא המקור שלי, משם אני באה. אז מה אכפת לי לנסות משהו אחר ואולי להרגיש טוב יותר? זה מה שיש לי לומר בנדון
אני אגיד לך מה שאני אומרת תמיד למי ששואל/תוהה/תמה על עניין התודות. המנהג הזה לא בא לי טבעי. לא ולא. אני למדתי אותו בתכנית OA (מכורים לאוכל לפי שיטת 12 הצעדים), וזה כלי שלקחתי אתי למרות שאני כבר לא פעילה שם כמה חודשים. אני במקור טיפוס ציני מאוד, מריר ופסימי (עייפה, זוכרת אותי מאז??), סקפטי וחשדן, אבל הייתי מוכנה לנסות כל מה שהציעו לי כי המצב שלי היה על הפנים. אז בהתחלה כתבתי שתיים-שלוש תודות באילוץ. תודה שקמתי בבוקר ואני נושמת, למשל, למרות שבכלל לא התחשק לי לקום בבוקר. תודה שאני רואה. תודה שאני יודעת עברית וחיה במדינה של דוברי עברית ויכולה לתקשר בקלות. תודה שאני שומעת ויכולה ליהנות ממוזיקה. מוזיקה מזינה אותי. וכו' וכו' וכו'. והחלטתי למנף את הכלי הזה ולרתום אותו לטובת ההרגשה הטובה שלי, כי כשמתמקדים בתודות הן גדלות. מה שמתמקדים בו גדל. וכמה שאני יורדת לרזולוציה יותר נמוכה (ואולי גבוהה? לא זוכרת מה המונח הנכון) של יותר ויותר פרטים, כך אני משכנעת את עצמי. אני עושה דווקא, הפוך על הפוך. דווקא כשהכי רע לי. אני עושה גם כאילו, עד שהכאילו הופך להיות אמיתי (לא מובן מאליו). לא תמיד זה עוזר לי, ולפעמים אני נשארת במרה השחורה גם אחרי כתיבת תודות. זה בהחלט טבעי. אבל אני לא מוותרת וממשיכה עם המנהג הזה, וככל שמתמידים בו רוכשים מיומנות טובה יותר עד שלפעמים זה כן עובד. וכמה שמתנסים בזה יותר - צוברים יותר ניסיון וזה בא יותר בקלות. חוץ מזה מה יש לי להפסיד? הרי את הצד הפסימי, מלא הטרוניות, אני כבר מכירה. הוא המקור שלי, משם אני באה. אז מה אכפת לי לנסות משהו אחר ואולי להרגיש טוב יותר? זה מה שיש לי לומר בנדון
