תוהה

[mapmish]

תוהה

איך בא לידי ביטוי הלבד שלכם.
מצאתי את הפורום הזה במקרה - האנמיה קצת משביתה אז יש לי יותר "זמן מחשב" לאחרונה. התפלאתי לגלות שיש פורום שמיועד במיוחד לאנשים בודדים.
ואני תוהה, הרי כל אחד שמגדיר עצמו כך עושה זאת מסיבותיו שלו. אולי אם נשתף זה את זה, ההרגשה קצת תשתפר. (לא חלילה מתוך שמחה לאיד - "המצב שלו יותר גרוע אז איזה כיף לי" - אלא יותר מתוך מקום של, אוקי, אני אמנם לבד, אבל אני לא לבד בזה.)
מקווה שהרעיון ברור. גם לאינסומנים כמוני קשה להתנסח ב5 לפנות בוקר

 

[קולעת צמות מהכאב]

אף פעם לא חשבתי על זה

אולי כי אני לא אוהבת הגדרות, כי אני לא מאמינה שאפשר לתת הגדרה לדברים מסויימים. אבל אחשוב על זה

 

[מנהלת בניסיון]

מפמיש הלא אינסומנית כלל

כתבת מאד יפה וקולע.
כשמבקשים ממני להגדיר למי/מה מיועד הפורום
אני כותבת שהוא מתאים למי שרוצה לשתף, לחלוק, לעודד, להתעודד וכד'
בכל מה שקשור לבדידות.
למרות שהבדידות של כל אחד/ת שונה משל הגולשים האחרים ניתנות פה גם עצות טובות.
זה בגלל שיש פה מעט גולשים אבל כולם אנשים נפלאים

הצלחת להשלים שעות שינה?

 

[mapmish]

לקולעת צמות ולמנהלת בניסיון,

קולעת צמות מהכאב, מתנגן לי השיר בראש עכשיו. ילדי אור הירח מאז ולעולם.
גם אני לא נוטה להגדרות - בנושאים כאלה או בכלל. לא אוהבת לתת טייטל לדברים. זה מאוד מגביל את הקיום שלהם.
הכוונה היתה יותר לתאר איך הלבד בא לידי ביטוי בחיי היום יום שלנו.

ומנהלת בניסיון, כמו שכתבת, הבדידות שונה מאדם לאדם, ולכן התעניינותי.
אני בטוחה שהגולשים פה מעבר לנפלאים - אדם בודד הוא לרוב אדם עם תפיסת עולם יחודית יותר. אדם שלא נסחף עם הזרם.
כך לפחות אני רואה את הדברים.
הסקרנות היא למה אנחנו בודדים. "כל אדם בודד - בודד בדרכו שלו".

ולצערי, לא

כבר התרגלתי להלך כזומבית בשעות שכולם (כמעט) עירניים.
ועוד ניסיתי לעשות עם עצמי משהו מועיל בשעות הקטנות של הבוקר ולקחת את הכלבונת לטיול בחוף כשהשמש עוד לא לוהטת.
שלוש תחנות מהבית האוטובוס התחיל להעלות עשן (כמו בסרטים. מפחיד נורא) והורידו את כולנו, והבא היה מגיע אחרי המון זמן, אז ויתרנו ופרשנו הביתה.
שוין, העיקר הכוונה?

 

[mapmish]

ואענה לעצמי כדי לחדד את העניין

אני באה למקום של הלבד מתוך הנסיבות, וגם קצת מתוך בחירה.
מתוך הנסיבות, כי אין לי משפחה להישען עליה (כולם בחיים, אבל לא בחיים שלי), וכי היו לי ילדות והתבגרות מאוד לא שגרתיות שכללו בעיקר בידוד חברתי (שלא מבחירה כמובן, אלא כחלק מהסיפור עם המשפחה) שמשפיע עלי עד היום.
ומתוך בחירה, כי על אף שעם השנים למדתי להתמודד עם הדברים וכן הצלחתי לתפוס פחות או יותר את העניין של ההשתלבות, באיזשהו שלב (בזמן האחרון למען האמת) הבנתי שזה דורש ממני הרבה יותר מדי כוחות ושזה, למען האמת, לא באמת כל כך שווה את זה. ראיית העולם שלי מאוד שונה משל רוב בני גילי, כנראה בגלל דברים שעברתי, והמאמץ של להתאים עצמי לחברה הכללית מקשה עליי מאוד. לא אתנגד לקשר אמיתי לכשיגיע - אבל קצת נמאס להעמיד פנים שאני אדם אחר.

פייו. איזה כיף לכתוב בכנות.

 

[galyamim]

אני כנראה לא הדוגמה הכי טובה,

שכן אני מוצא את ה"לבדיות" שלי כדבר נפלא.. כן- מדי פעם צריך אנשים, לגיטימי, אבל חופש/אושר? רק כשאני לבד..

בכל אופן- קראתי פעם ספר שנקרא "סיפורה של הבדידות", ונראה לי שהוא יבוא בטוב לכל מי שקורא אותו..

ודבר אחרון- כשכבר בא לי "לפרוק" משהו, החברים המועטים יבואו במקום השני; קודם כל זה ביומן, ככה הכי כיף ! (טוב, עד שכף היד מתחילה לכאוב..)

 

[המנותק1]

מורכב

אפשר לסכם את בכך שאין ממש מישהו בסביבה להישען עליו. ברמה וירטואלית, או ברמת שיחות טלפון כן, אבל כתף אמיתית, נדירה.

 

[המנותק1]

*את בכך=את זה בכך

 

[נוסעת בזמן אחר]

אצלי זה מתבטא בדבר די מוחשי...

פשוט אין עם מי להפגש. מלבד עם בן זוגי אני לא עושה
פעילויות כמעט עם אף אחד. לפעמים לא אחפת לי ולפעמים
מרגישה ממש דפוקה.

 

[גדעון היחידי]

ואצלי זה התחיל בקריסה כלכלית
משפחתי הקרובה רחקה מאיתנו רק בגלל ששם משפחתינו זהה.
מחשש שידבק בהם רבב
לא חו"ח שפשענו
נפלנו עסקית כי היינו ישרים והגונים
וזה בעסקים לא עובד
מי שהולך ישר מגיע לביטוח הלאומי
מאז התחסנתי ואני מטיף ומסביר לאחרים איך לא להגיע למצב דומה
קיראו את השיר ידידים שכתבתי כאן
הים והשמיים היו ידידיינו היחידים אז...

 

[פריאל 12]

היי מפמיש

אצלי זה מתבטא בעיקר שאין מישהו איתי.
הפתרון שלי (לפעמים זה עובד

) - המוןןןן עבודה.

 

[mapmish]

תודה על תשובותיכם, מעריכה