תוכנית ההתפכחות
מדיניות ההתכנסות של ראש ממשלת אולמרט סופגת מפלות מכיוונים רבים. ההתנגדות האמריקנית המלווה בהתנגדות של מנהיגים זרים רבים היא אספקט אחד אך חשוב. אספקט אחר היא הפגיעה בפופולאריות בקרב הציבור, אליה ניתן להוסיף את המבוכה הביטחונית בה שרויה ישראל. מאז עלייתו לשלטון וביתר שאת בשבועות האחרונים, מתרוצץ ראש הממשלה אהוד אולמרט בין בירות העולם במאמץ לשכנע את המנהיגים הזרים ביתרונות ההתכנסות. בניגוד למערכת הבחירות, בה שווקה ההתכנסות לציבור הבוחרים בעזרת מערכת יחסי ציבור משומנת ביותר, הופנה המאמץ אל עבר העולם. נאומו של אולמרט בפני הקונגרס בביקורו הראשון בוושינגטון לאחר הבחירות, קצר שבחים רבים. ישראל זכתה לאישור מחודש באשר לחשיבות האסטרטגית שלה בעיני האמריקנים, אולם היא לא קיבלה גושפנקא גורפת לביצוע המהלך שעליו התבססה מפלגת קדימה- תוכנית ההתכנסות. אולמרט, נאמן לדרך שהתווה "אביו" הפוליטי, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, החליט להטיל את יהבו על האמריקנים מתוך תקווה שהם יפתחו לו את הדרך- בתמיכה כלכלית, בתמיכה באו"ם, בסיוע צבאי וכדומה. שכנוע המערכת הבינלאומית האמריקנים, אשפים דיפלומטיים שכמותם, נתנו לאולמרט להבין כי יסייעו לישראל, אך הם אינם מרוצים מתוכנית ההתכנסות בלשון המעטה. אשפים דיפלומטיים מאחר ואין זה ממנהגם לטרוק את הדלת בפרצופם של ראשי מדינה בעלי קשר לארה"ב כמו ישראל, אלא "לדחוף" אותם לראות עין בעין את המדיניות המזרח תיכונית של הממשל האמריקני. מכאן בחר אולמרט בגישה שונה מגישתו של שרון. בעוד שרון פעל תמיד לרצות את האמריקנים ולהרוויח זמן, אולמרט מעוניין לדחוף את תוכנית ההתכנסות כמה שיותר מהר. זה נובע מחוסר ניסיונו הביטחוני והדיפלומטי, כמו גם מהעובדה כי ההתכנסות מסכמת פחות או יותר את כל האג'נדה הפוליטית של המפלגה בראשה הוא עומד. ויתור עליה משמעו הפיכת קדימה ללא רלוונטית שלושה חודשים לאחר הבחירות. השיטה בה נוקט אולמרט היא השגת התמיכה בקרב מנהיגי אירופה וערב מתוך מחשבה שבכך ירכך את העמדה האמריקנית. אולמרט הזדרז להיוועד עם מובארק, עם המלך עבדאללה מירדן, עם אבו מאזן, עם טוני בלייר ועם ז'אק שיראק. בכל הפגישות שיבחו אולמרט ובן שיחו איש את רעהו- שיראק הוגדר כלוחם באנטישמיות, מובארק כידיד גדול ושותף אסטרטגי של ישראל וכדומה. גם כמות המחמאות אותן ספג בתמורה אולמרט, יכלה להפריח סומק בלחייו של שחקן פורנו. אולם בשורה תחתונה, נסגרו בפניו של אולמרט כל הדלתות- איש מהאישים הללו לא הביע בדל של הסכמה עם תוכניתו של אולמרט, אלא רק דאגה מעצם הרעיון. אולמרט, שהיה מבושם עדיין מהמהלך המדיני-כלכלי לייבש את החמאס, מהלך שעל פי מקורות מודיעיניים נשבר בתקופה האחרונה עת תדירות הברחת הכספים ממצרים לישראל גדלה, הופתע מעוצמת ההתנגדות הבינלאומית. לכתבה המלאה
מדיניות ההתכנסות של ראש ממשלת אולמרט סופגת מפלות מכיוונים רבים. ההתנגדות האמריקנית המלווה בהתנגדות של מנהיגים זרים רבים היא אספקט אחד אך חשוב. אספקט אחר היא הפגיעה בפופולאריות בקרב הציבור, אליה ניתן להוסיף את המבוכה הביטחונית בה שרויה ישראל. מאז עלייתו לשלטון וביתר שאת בשבועות האחרונים, מתרוצץ ראש הממשלה אהוד אולמרט בין בירות העולם במאמץ לשכנע את המנהיגים הזרים ביתרונות ההתכנסות. בניגוד למערכת הבחירות, בה שווקה ההתכנסות לציבור הבוחרים בעזרת מערכת יחסי ציבור משומנת ביותר, הופנה המאמץ אל עבר העולם. נאומו של אולמרט בפני הקונגרס בביקורו הראשון בוושינגטון לאחר הבחירות, קצר שבחים רבים. ישראל זכתה לאישור מחודש באשר לחשיבות האסטרטגית שלה בעיני האמריקנים, אולם היא לא קיבלה גושפנקא גורפת לביצוע המהלך שעליו התבססה מפלגת קדימה- תוכנית ההתכנסות. אולמרט, נאמן לדרך שהתווה "אביו" הפוליטי, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, החליט להטיל את יהבו על האמריקנים מתוך תקווה שהם יפתחו לו את הדרך- בתמיכה כלכלית, בתמיכה באו"ם, בסיוע צבאי וכדומה. שכנוע המערכת הבינלאומית האמריקנים, אשפים דיפלומטיים שכמותם, נתנו לאולמרט להבין כי יסייעו לישראל, אך הם אינם מרוצים מתוכנית ההתכנסות בלשון המעטה. אשפים דיפלומטיים מאחר ואין זה ממנהגם לטרוק את הדלת בפרצופם של ראשי מדינה בעלי קשר לארה"ב כמו ישראל, אלא "לדחוף" אותם לראות עין בעין את המדיניות המזרח תיכונית של הממשל האמריקני. מכאן בחר אולמרט בגישה שונה מגישתו של שרון. בעוד שרון פעל תמיד לרצות את האמריקנים ולהרוויח זמן, אולמרט מעוניין לדחוף את תוכנית ההתכנסות כמה שיותר מהר. זה נובע מחוסר ניסיונו הביטחוני והדיפלומטי, כמו גם מהעובדה כי ההתכנסות מסכמת פחות או יותר את כל האג'נדה הפוליטית של המפלגה בראשה הוא עומד. ויתור עליה משמעו הפיכת קדימה ללא רלוונטית שלושה חודשים לאחר הבחירות. השיטה בה נוקט אולמרט היא השגת התמיכה בקרב מנהיגי אירופה וערב מתוך מחשבה שבכך ירכך את העמדה האמריקנית. אולמרט הזדרז להיוועד עם מובארק, עם המלך עבדאללה מירדן, עם אבו מאזן, עם טוני בלייר ועם ז'אק שיראק. בכל הפגישות שיבחו אולמרט ובן שיחו איש את רעהו- שיראק הוגדר כלוחם באנטישמיות, מובארק כידיד גדול ושותף אסטרטגי של ישראל וכדומה. גם כמות המחמאות אותן ספג בתמורה אולמרט, יכלה להפריח סומק בלחייו של שחקן פורנו. אולם בשורה תחתונה, נסגרו בפניו של אולמרט כל הדלתות- איש מהאישים הללו לא הביע בדל של הסכמה עם תוכניתו של אולמרט, אלא רק דאגה מעצם הרעיון. אולמרט, שהיה מבושם עדיין מהמהלך המדיני-כלכלי לייבש את החמאס, מהלך שעל פי מקורות מודיעיניים נשבר בתקופה האחרונה עת תדירות הברחת הכספים ממצרים לישראל גדלה, הופתע מעוצמת ההתנגדות הבינלאומית. לכתבה המלאה