תורה שבכתב ותורה בע"פ - לכבוד יום מתן תורה
וגם קצת לכבוד ליבוביץ
אם מהות הברית בין הקב"ה לישראל עומדת על הידמות לדרכיו ולמידותיו ועל שותפות במעשה הבריאה, יש להעמיד גם את ברית התורה על שני יסודות אלו. כיצד? הווי אומר, ע"י העמדת ההלכה על השילוב והשיתוף שבין תורה שבכתב ותורה שבע"פ. התורה שבכתב היא כולה יצירה אלוהית, ואין לאדם רשות לשנות ממנה אפילו קוצו של יוד. אולם התורה שבע"פ, המיוסדת על התורה שבכתב, היא כולה יצירה אנושית, ואין לקב"ה כביכול רשות להתערב בה (לא בשמים היא). התורה האלוהית שבכתב אמנם נתונה לנו, אולם אנו נקבע מה מובנה ומה משמעותה לאדם. הצוו האלוהי מתקבל ללא הרהור וללא ערעור, אולם האדם הוא הקובע כיצד יקוים צוו זה. וזו המשמעות העמוקה של מעמד הר סיני ומתן תורה, שמשעה שניתן הצוו האלוהי לאדם, הוא הופקע כביכול מרשותו של הקב"ה ונמסר למניפולציה האנושית.
מבחינה זו נתפסים חוקי התורה שבכתב בדומה לתפיסתנו את חוקי הטבע. חוקי הטבע נתונים לנו וכפויים עלינו ואין אנו יכולים לשנות בהם דבר. אלא שאנו יכולים - ויכולת זו מעידה גם על רשות שניתנה לנו - לבצע מניפולציות כרצוננו באותם חוקים על מנת לשעבדם לצרכינו. דוגמה מובהקת לזה היא המצאת המטוס. המטוס ויכולתו לשוט באויר אינם מבטאים ביטול של חוק הכבידה, אלא שע"י מניפולציה בחוקי טבע אחרים, הצלחנו להביא את הגוף הזה שעדיין כפוף לחלוטין לחוק הכבידה לידי התנהגות הנדמית כאילו חוק הכבידה אינו פועל עליו. ואכן אם נתקרב במבטנו נראה שהתנהגות המטוס היא תוצאה של שילוב ואיזון מכוונים, בין פעולתו של חוק הכבידה ובין פעולתם של חוקי טבע אחרים - חוקי האוירודינמיקה.
כך, בדיוק כך, נתפסת ההלכה, כפרי של שילוב ואיזון מכוונים בין פניה השונות והמגוונות ואף המנוגדות של תורה שבכתב. וכשם שהמטוס הוא כולו יצירה אנושית שתפקידו לשלב ולאזן בין כוחות הכפויים עלינו, כך גם ההלכה היא כולה יצירה אנושית, מעשה ידיה של התורה שבע"פ, שתפקידה לשלב ולאזן בין המגמות השונות המתגלות בתורה שבכתב. כשם שבשלבים השונים של הטיסה - המראה, שיוט, נחיתה - הטייס מעלה ומוריד את משקלו של כל אחד מן הכוחות המנוגדים הפועלים על המטוס בהתאם לצורכי הטיסה, כך גם בהלכה אנו משנים מידי פעם את משקלן של המגמות השונות, המגוונות והמנוגדות שבתורה שבכתב בהתאם לתנאים ולמסיבות של המציאות האנושית המשתנה תדיר.
אלא שבהקבלה זו יש להזהר מאוד, ואין להסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת, המגלות ביהדות פנים של דמוקרטיה ופלורליזם בנוסח החילוניות של ימינו ובנוסח הרפורמה. בעוד שאת הטבע אנו משעבדים לרצוננו ולצרכינו, מעצבים חכמי התורה שבע"פ את ההלכה כפי מה שהם מבינים כמתחייב מן הצוו האלוהי, שהוא איננו כפוף לרצוננו ולצרכינו אלא להיפך. רצוננו וצרכינו הם המשועבדים לו. ההכרה שעולמנו הוא עולמו של הקב"ה היא מושכל ראשון של כל חכמינו, ודבר זה איננו נתון לעולם לערעור ולא לויכוח. כל מה שמצוי בידנו הוא הזמנה מאת בורא עולם להיות לו שותפים בהנהגתו את העולם, ושותפים זוטרים בלבד. זהותו ומעמדו של השותף הבכיר אינם מוטלים לעולם בספק (לפיכך דוחה השבת את מלאכת בנית המשכן), אלא שאף הזמנה זו היא דבר גדול מאוד, אולי הדבר הגדול ביותר שניתן לאדם.
לעומת זה כופרת החילוניות אפילו בעצם קיומו של השותף הבכיר, ואילו הרפורמה שואפת להעביר את הבכורה לידיו של האדם. לשתי עמדות אלה אין יסוד ואין רמז בעולמם של חז"ל ובעולמה של תורה שבע"פ.
יברככם השם באהבת התורה
וגם קצת לכבוד ליבוביץ
אם מהות הברית בין הקב"ה לישראל עומדת על הידמות לדרכיו ולמידותיו ועל שותפות במעשה הבריאה, יש להעמיד גם את ברית התורה על שני יסודות אלו. כיצד? הווי אומר, ע"י העמדת ההלכה על השילוב והשיתוף שבין תורה שבכתב ותורה שבע"פ. התורה שבכתב היא כולה יצירה אלוהית, ואין לאדם רשות לשנות ממנה אפילו קוצו של יוד. אולם התורה שבע"פ, המיוסדת על התורה שבכתב, היא כולה יצירה אנושית, ואין לקב"ה כביכול רשות להתערב בה (לא בשמים היא). התורה האלוהית שבכתב אמנם נתונה לנו, אולם אנו נקבע מה מובנה ומה משמעותה לאדם. הצוו האלוהי מתקבל ללא הרהור וללא ערעור, אולם האדם הוא הקובע כיצד יקוים צוו זה. וזו המשמעות העמוקה של מעמד הר סיני ומתן תורה, שמשעה שניתן הצוו האלוהי לאדם, הוא הופקע כביכול מרשותו של הקב"ה ונמסר למניפולציה האנושית.
מבחינה זו נתפסים חוקי התורה שבכתב בדומה לתפיסתנו את חוקי הטבע. חוקי הטבע נתונים לנו וכפויים עלינו ואין אנו יכולים לשנות בהם דבר. אלא שאנו יכולים - ויכולת זו מעידה גם על רשות שניתנה לנו - לבצע מניפולציות כרצוננו באותם חוקים על מנת לשעבדם לצרכינו. דוגמה מובהקת לזה היא המצאת המטוס. המטוס ויכולתו לשוט באויר אינם מבטאים ביטול של חוק הכבידה, אלא שע"י מניפולציה בחוקי טבע אחרים, הצלחנו להביא את הגוף הזה שעדיין כפוף לחלוטין לחוק הכבידה לידי התנהגות הנדמית כאילו חוק הכבידה אינו פועל עליו. ואכן אם נתקרב במבטנו נראה שהתנהגות המטוס היא תוצאה של שילוב ואיזון מכוונים, בין פעולתו של חוק הכבידה ובין פעולתם של חוקי טבע אחרים - חוקי האוירודינמיקה.
כך, בדיוק כך, נתפסת ההלכה, כפרי של שילוב ואיזון מכוונים בין פניה השונות והמגוונות ואף המנוגדות של תורה שבכתב. וכשם שהמטוס הוא כולו יצירה אנושית שתפקידו לשלב ולאזן בין כוחות הכפויים עלינו, כך גם ההלכה היא כולה יצירה אנושית, מעשה ידיה של התורה שבע"פ, שתפקידה לשלב ולאזן בין המגמות השונות המתגלות בתורה שבכתב. כשם שבשלבים השונים של הטיסה - המראה, שיוט, נחיתה - הטייס מעלה ומוריד את משקלו של כל אחד מן הכוחות המנוגדים הפועלים על המטוס בהתאם לצורכי הטיסה, כך גם בהלכה אנו משנים מידי פעם את משקלן של המגמות השונות, המגוונות והמנוגדות שבתורה שבכתב בהתאם לתנאים ולמסיבות של המציאות האנושית המשתנה תדיר.
אלא שבהקבלה זו יש להזהר מאוד, ואין להסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת, המגלות ביהדות פנים של דמוקרטיה ופלורליזם בנוסח החילוניות של ימינו ובנוסח הרפורמה. בעוד שאת הטבע אנו משעבדים לרצוננו ולצרכינו, מעצבים חכמי התורה שבע"פ את ההלכה כפי מה שהם מבינים כמתחייב מן הצוו האלוהי, שהוא איננו כפוף לרצוננו ולצרכינו אלא להיפך. רצוננו וצרכינו הם המשועבדים לו. ההכרה שעולמנו הוא עולמו של הקב"ה היא מושכל ראשון של כל חכמינו, ודבר זה איננו נתון לעולם לערעור ולא לויכוח. כל מה שמצוי בידנו הוא הזמנה מאת בורא עולם להיות לו שותפים בהנהגתו את העולם, ושותפים זוטרים בלבד. זהותו ומעמדו של השותף הבכיר אינם מוטלים לעולם בספק (לפיכך דוחה השבת את מלאכת בנית המשכן), אלא שאף הזמנה זו היא דבר גדול מאוד, אולי הדבר הגדול ביותר שניתן לאדם.
לעומת זה כופרת החילוניות אפילו בעצם קיומו של השותף הבכיר, ואילו הרפורמה שואפת להעביר את הבכורה לידיו של האדם. לשתי עמדות אלה אין יסוד ואין רמז בעולמם של חז"ל ובעולמה של תורה שבע"פ.
יברככם השם באהבת התורה