תחבורה ציבורית
סיפור שהתחלתי, השם זמני, ותגידו אתם אם כדאי להמשיך. תודה. "אבל יש לי חבר" "אבל?" "זאת אומרת.. זאת אומרת שיש לי חבר" "וזה אומר..מה בדיוק?" "מה זאת אומרת מה זה אומר? מה? זה לא ברור?" "זה שיש עכשיו שמש בשמיים, זה ברור. זה שאת עומדת מולי עכשיו במלוא יופייך, זה ברור. וזה שאת מבולבלת, הרשי לי לומר, לי זה די ברור. אבל מהתשובה שלך, שום דבר לא ברור." הסמקתי בכל גופי, אני חושבת. פעם ראשונה שאני נתקלת בסיטואציה שמביכה אותי מבהונות רגליי ועד קצוות שערות ראשי. חזרתי מהעבודה, כמו בכל יום, יורדת מאוטובוס אחד ועולה לאוטובוס שני, מאז ששינו את התחנה המרכזית ואת שיטת האוטובוסים יוצא לי לחכות לא מעט לאוטובוס הביתה. בזמן שאני מחכה, פיתחתי לעצמי תעסוקה, די משעממת, אני חייבת לציין, אבל אחרי יום עבודה ובין הרצון להגיע הביתה והרצון להישאר ערנית התפתח במוחי השעשוע לעקוב אחר המאבטחים של התחבורה הציבורית שפוקדים את התחנה המרכזית. כל יום אני בודקת מי נמצא, ואם ישנם חדשים, וכמה בנות יש, כי במדינה שוביניסטית כשלנו קשה לבנות להתקבל לעבודות מסוג זה. ובכל זאת ישנן כמה בנות, בערך חמש. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת רק עליהן, מנסה להבין, מדוע הן פה ומה הוביל אותן לעבודה הזאת, ובסתר לבי אני מקנאה מעט שאני לא במקומן. היום כשירדתי מהאוטובוס, ניגשה אליי המאבטחת עם השיער הקצר, זאת שחשבתי בטעות לבן, וכ"כ עניינה אותי כשגיליתי שהיא בת. ובלי להתבייש אמרה לי שאני מוצאת חן בעיניה והיא שמה לב שהסתכלתי וכן, היא תשמח להכיר אותי. כמובן התבלבלתי עוד לפני שהספקתי להבין את ההצעה שלה ורק הצלחתי לחשוב על אורן, החבר שלי ומה הוא יומר על זה שבת התחילה איתי. "למה את חושבת שלא הייתי ברורה?" "אבל" "אבל מה?" "השתמשת במילה אבל" "לא הבנתי" "התנצלת על כך שיש לך חבר והשתמשת בו כתירוץ לכך שאינך יכולה להכיר אותי" "אני אמרתי את זה?" "לא. אבל את חשבת על זה" "אנחנו מכירות מאיזה מקום?" התפלאתי איך ידעה לנסח את מחשבותיי המבולבלות למשפט מסודר. היא צחקה. "לא. אבל, עכשיו נכיר. אני רונית" היא הגישה לי את ידה ללחיצה. בהיתי בה כלא מאמינה למה שקורה פה עכשיו. "ואת?" "אה.. אני לירון" לחצתי את ידה שהייתה חמה ועדינה בניגוד למראה הקשוח. "אז לירון, אפשר להכיר אותך?" "חשבתי שהרגע הכרנו" "רשמית כן. ומה עם הכרות מעמיקה יותר, מתאים לך?" "אני..." "את?" "אני לא בעניין." "בעניין?" "נו..את יודעת." זה הולך להיות קשה. "בעניין שלהכיר בנות" כן. בדיוק. בעניין הזה." "טוב. אני כמובן מאוכזבת, אבל אני בטוחה שעוד נשתמע. לירון." "כן, כן, אני כל יום פה." לא הייתי בטוחה למה התכוונה ולמה התכוונתי אני. 'אני כל יום פה?' לא יכולתי לומר משהו קצת פחות נואש, כעסתי על עצמי. "גם אני" היא חייכה והלכה. ואני, אני נשארתי עוד מספר שניות בוהה בגבה המתרחק ופתאום קולטת שהאוטובוס עומד לעזוב את התחנה בלעדי. רצתי אל האוטובוס, נסערת, מבולבלת, רוצה כל-כך להסתובב ולהביט בה אבל פוחדת, מוותרת ונוסעת הביתה. בבית אני מכינה ארוחת צהריים לי ולאורן, הוא מגיע מאוחר יותר ואנחנו אוהבים לאכול את ארוחת הצהריים יותר בכיוון של ארוחת ערב. היום אני מבולבלת ולא מצליחה לארגן בראש את ההתרחשויות האחרונות ואם להיות יותר מדויקת, רונית לא יוצאת לי מהראש. כל-כך אחרת, כל-כך בטוחה בעצמה. הישירות שלה קנתה חלקה קטנה על לוח לבי. אני מוצאת את עצמי נמשכת ולא יודעת למה. לאורן לא אמרתי כלום, רציתי להשאיר את ההתרגשות לעצמי בלבד, פחדתי שלא יבין, למרות שאני בטוחה שאני זאת שלא מבינה.
סיפור שהתחלתי, השם זמני, ותגידו אתם אם כדאי להמשיך. תודה. "אבל יש לי חבר" "אבל?" "זאת אומרת.. זאת אומרת שיש לי חבר" "וזה אומר..מה בדיוק?" "מה זאת אומרת מה זה אומר? מה? זה לא ברור?" "זה שיש עכשיו שמש בשמיים, זה ברור. זה שאת עומדת מולי עכשיו במלוא יופייך, זה ברור. וזה שאת מבולבלת, הרשי לי לומר, לי זה די ברור. אבל מהתשובה שלך, שום דבר לא ברור." הסמקתי בכל גופי, אני חושבת. פעם ראשונה שאני נתקלת בסיטואציה שמביכה אותי מבהונות רגליי ועד קצוות שערות ראשי. חזרתי מהעבודה, כמו בכל יום, יורדת מאוטובוס אחד ועולה לאוטובוס שני, מאז ששינו את התחנה המרכזית ואת שיטת האוטובוסים יוצא לי לחכות לא מעט לאוטובוס הביתה. בזמן שאני מחכה, פיתחתי לעצמי תעסוקה, די משעממת, אני חייבת לציין, אבל אחרי יום עבודה ובין הרצון להגיע הביתה והרצון להישאר ערנית התפתח במוחי השעשוע לעקוב אחר המאבטחים של התחבורה הציבורית שפוקדים את התחנה המרכזית. כל יום אני בודקת מי נמצא, ואם ישנם חדשים, וכמה בנות יש, כי במדינה שוביניסטית כשלנו קשה לבנות להתקבל לעבודות מסוג זה. ובכל זאת ישנן כמה בנות, בערך חמש. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת רק עליהן, מנסה להבין, מדוע הן פה ומה הוביל אותן לעבודה הזאת, ובסתר לבי אני מקנאה מעט שאני לא במקומן. היום כשירדתי מהאוטובוס, ניגשה אליי המאבטחת עם השיער הקצר, זאת שחשבתי בטעות לבן, וכ"כ עניינה אותי כשגיליתי שהיא בת. ובלי להתבייש אמרה לי שאני מוצאת חן בעיניה והיא שמה לב שהסתכלתי וכן, היא תשמח להכיר אותי. כמובן התבלבלתי עוד לפני שהספקתי להבין את ההצעה שלה ורק הצלחתי לחשוב על אורן, החבר שלי ומה הוא יומר על זה שבת התחילה איתי. "למה את חושבת שלא הייתי ברורה?" "אבל" "אבל מה?" "השתמשת במילה אבל" "לא הבנתי" "התנצלת על כך שיש לך חבר והשתמשת בו כתירוץ לכך שאינך יכולה להכיר אותי" "אני אמרתי את זה?" "לא. אבל את חשבת על זה" "אנחנו מכירות מאיזה מקום?" התפלאתי איך ידעה לנסח את מחשבותיי המבולבלות למשפט מסודר. היא צחקה. "לא. אבל, עכשיו נכיר. אני רונית" היא הגישה לי את ידה ללחיצה. בהיתי בה כלא מאמינה למה שקורה פה עכשיו. "ואת?" "אה.. אני לירון" לחצתי את ידה שהייתה חמה ועדינה בניגוד למראה הקשוח. "אז לירון, אפשר להכיר אותך?" "חשבתי שהרגע הכרנו" "רשמית כן. ומה עם הכרות מעמיקה יותר, מתאים לך?" "אני..." "את?" "אני לא בעניין." "בעניין?" "נו..את יודעת." זה הולך להיות קשה. "בעניין שלהכיר בנות" כן. בדיוק. בעניין הזה." "טוב. אני כמובן מאוכזבת, אבל אני בטוחה שעוד נשתמע. לירון." "כן, כן, אני כל יום פה." לא הייתי בטוחה למה התכוונה ולמה התכוונתי אני. 'אני כל יום פה?' לא יכולתי לומר משהו קצת פחות נואש, כעסתי על עצמי. "גם אני" היא חייכה והלכה. ואני, אני נשארתי עוד מספר שניות בוהה בגבה המתרחק ופתאום קולטת שהאוטובוס עומד לעזוב את התחנה בלעדי. רצתי אל האוטובוס, נסערת, מבולבלת, רוצה כל-כך להסתובב ולהביט בה אבל פוחדת, מוותרת ונוסעת הביתה. בבית אני מכינה ארוחת צהריים לי ולאורן, הוא מגיע מאוחר יותר ואנחנו אוהבים לאכול את ארוחת הצהריים יותר בכיוון של ארוחת ערב. היום אני מבולבלת ולא מצליחה לארגן בראש את ההתרחשויות האחרונות ואם להיות יותר מדויקת, רונית לא יוצאת לי מהראש. כל-כך אחרת, כל-כך בטוחה בעצמה. הישירות שלה קנתה חלקה קטנה על לוח לבי. אני מוצאת את עצמי נמשכת ולא יודעת למה. לאורן לא אמרתי כלום, רציתי להשאיר את ההתרגשות לעצמי בלבד, פחדתי שלא יבין, למרות שאני בטוחה שאני זאת שלא מבינה.
ד"א אני מבינה שאת חיפאית
