תחביב של הורים ואני יוצא מהבית...
להורים שלי יש תחביב די משונה, הם מאוד נהנים לצעוק עליי, להאשים אותי בכל (כן, רצחתי את קנדי), ולזלזל בכל יוזמה וכל ניסיון שלי למשהו שהם לא מבינים בו או לא מתעניינים בו או לא אוהבים אותו. קצת רקע על ההורים: אבא: בעל תואר שני במתמתטיקה, בנאדם מאוד חכם, איש אשכולות, אוהב להתווכח. הבעיה איתו, היא שהוא אפס שאינו מסוגל לרוב לנצח בויכוח, אז הוא יוריד אותו לפסים אישיים, ישנה את הנושא, יפלוש לתחומים אחרים, וכל זה במטרה אחת בלבד והיא להשפיל כמה שיותר את הבנאדם איתו הוא מתכווח ולצאת תמיד צודק. הוא אף פעם לא מסוגל להבין את הטעויות שלו ולהודות בהן (אלא אם כן הדבר קשור במתמטיקה) ותמיד ינסה במקום זה להאשים אותי במשהו. אמא: בעלת תואר שני בהנדסת חשמל ומכונות, גם היא אשת אשכולות, בעלת ניסיון חיים מאוד רחב (שלא כמו האב, שהוא בנאדם שחי בבועה מוגנת מיום היוולדו, כנראה עד היום שבו הוא ימות). הבעיה איתה, היא שהיא חסרת עמוד שדרה לחלוטין, לא מסוגלת להמרות את פיו של אבי, יסמנית שלו וכמוהו, לא מסוגלת להודות בטעויות שלה ומעדיפה במקום זה להאשים אותי במשהו. בערך מגיל 16, אנחנו מדברים בעיקר בצעקות, כאשר בעיקר אבא צועק, ואני, מידי פעם, משיב לו בצעקה, כאשר לרוב אני משתדל לא לצעוק (כי אני גם באיזשהו אופן נהנה מזה שהוא מאבד את העשתונות שלו כיוון שאין דבר שמשגע יותר מישהו צועק מאשר בנאדם שממשיך לדבר איתו בשקט) ולא להגרר לקיצוניות (אני לא חושב שכאן, או איפשהו במקום אחר, זה המקום לפירוט, לפחות לא כרגע). בגיל 18 הוא היה אמור להעיף אותי סופית מהבית (כאשר במהלך התקופה בין גיל 16 עד גיוסי (בגיל 18 וחצי), ברחתי פעמיים מהבית (פעם אחת ל-4 ימים, ופעם אחת לשבוע ויומיים) ופעם אחת נזרקתי ממנו (ל-6 ימים, עד שאבא לא התחנן שאני אחזור). הדבר לא יצא אל הפועל, כי בעצת חברתי באותה תקופה, הייתי שקט כמו מים ולא עשיתי שום דבר שיכל לערער אותו יותר ממה שהוא כבר. בסופו של דבר לא העיפו אותי מהבית, אבל הסכנה עודנה מרחפת מעל ראשי מהסיבה שאין כבר שום תוקף חוקי לחובתו להחזיק אותי בבית שלו. מאז 3 שבועות לפני גיוסי, כאשר הורי גרמו לי לאכזבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים עם ביטול החתימה שלהם בשבילי לשירות קרבי (אני בן יחיד), אנחנו מדברים רק בצעקות ואני לא פעם ולא פעמיים כבר חשבתי על לעזוב את הבית, דבר שדרך הצבא ניתן לבצע בכמה דרכים, אבל רק אחת מהן ריאלית ומיידית. כרגע אני די במצב שאני נכון לעזוב את הבית ביום ראשון בדרך לצבא, ולא לחזור אליו בפעם הבאה שאני יוצא. אשמח לתגובות, הצעות, ורעיונות של מה עליי לעשות.
להורים שלי יש תחביב די משונה, הם מאוד נהנים לצעוק עליי, להאשים אותי בכל (כן, רצחתי את קנדי), ולזלזל בכל יוזמה וכל ניסיון שלי למשהו שהם לא מבינים בו או לא מתעניינים בו או לא אוהבים אותו. קצת רקע על ההורים: אבא: בעל תואר שני במתמתטיקה, בנאדם מאוד חכם, איש אשכולות, אוהב להתווכח. הבעיה איתו, היא שהוא אפס שאינו מסוגל לרוב לנצח בויכוח, אז הוא יוריד אותו לפסים אישיים, ישנה את הנושא, יפלוש לתחומים אחרים, וכל זה במטרה אחת בלבד והיא להשפיל כמה שיותר את הבנאדם איתו הוא מתכווח ולצאת תמיד צודק. הוא אף פעם לא מסוגל להבין את הטעויות שלו ולהודות בהן (אלא אם כן הדבר קשור במתמטיקה) ותמיד ינסה במקום זה להאשים אותי במשהו. אמא: בעלת תואר שני בהנדסת חשמל ומכונות, גם היא אשת אשכולות, בעלת ניסיון חיים מאוד רחב (שלא כמו האב, שהוא בנאדם שחי בבועה מוגנת מיום היוולדו, כנראה עד היום שבו הוא ימות). הבעיה איתה, היא שהיא חסרת עמוד שדרה לחלוטין, לא מסוגלת להמרות את פיו של אבי, יסמנית שלו וכמוהו, לא מסוגלת להודות בטעויות שלה ומעדיפה במקום זה להאשים אותי במשהו. בערך מגיל 16, אנחנו מדברים בעיקר בצעקות, כאשר בעיקר אבא צועק, ואני, מידי פעם, משיב לו בצעקה, כאשר לרוב אני משתדל לא לצעוק (כי אני גם באיזשהו אופן נהנה מזה שהוא מאבד את העשתונות שלו כיוון שאין דבר שמשגע יותר מישהו צועק מאשר בנאדם שממשיך לדבר איתו בשקט) ולא להגרר לקיצוניות (אני לא חושב שכאן, או איפשהו במקום אחר, זה המקום לפירוט, לפחות לא כרגע). בגיל 18 הוא היה אמור להעיף אותי סופית מהבית (כאשר במהלך התקופה בין גיל 16 עד גיוסי (בגיל 18 וחצי), ברחתי פעמיים מהבית (פעם אחת ל-4 ימים, ופעם אחת לשבוע ויומיים) ופעם אחת נזרקתי ממנו (ל-6 ימים, עד שאבא לא התחנן שאני אחזור). הדבר לא יצא אל הפועל, כי בעצת חברתי באותה תקופה, הייתי שקט כמו מים ולא עשיתי שום דבר שיכל לערער אותו יותר ממה שהוא כבר. בסופו של דבר לא העיפו אותי מהבית, אבל הסכנה עודנה מרחפת מעל ראשי מהסיבה שאין כבר שום תוקף חוקי לחובתו להחזיק אותי בבית שלו. מאז 3 שבועות לפני גיוסי, כאשר הורי גרמו לי לאכזבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים עם ביטול החתימה שלהם בשבילי לשירות קרבי (אני בן יחיד), אנחנו מדברים רק בצעקות ואני לא פעם ולא פעמיים כבר חשבתי על לעזוב את הבית, דבר שדרך הצבא ניתן לבצע בכמה דרכים, אבל רק אחת מהן ריאלית ומיידית. כרגע אני די במצב שאני נכון לעזוב את הבית ביום ראשון בדרך לצבא, ולא לחזור אליו בפעם הבאה שאני יוצא. אשמח לתגובות, הצעות, ורעיונות של מה עליי לעשות.
