תחושות לגבי השבעת מתנדבים
כמו שאתם יודעים ביום חמישי הייתה ההשבעה של טירונות מתנדבים, והייתי רוצה לשתף את התחושות שלי מהחוויה.
קודם כל אני מתנדב שקיבל אישור לעשות טירונות 02 רגילה. לכן חשבתי שאני לא צריך לעשות טירונות מתנדבים.
בבקו"ם גיליתי שאני כן עושה טירונות מתנדבים, ורק לאחר מכן אני אעשה גם טירונות 02. כלומר שאמורות להיות לי שתי השבעות.
עד אותו יום חמישי חשבתי שזה פשוט בזבוז לעשות השבעה גם בטירונות מתנדבים, ולא התרגשתי יותר מדי מזה. אפילו אמרתי להורים שאין צורך שיגיעו (לאחר התעקשות מצד בסוף הם כן באו).
ביום חמישי לפני ההשבעה היה לנו שיעור השבעה - בו הסבירו לנו על תוכן השבועה, מה זה אומר, מה זה בכלל השבעה ומה ההבדל בין זה לבין התחייבויות מסוגים אחרים. השיעור הוסיף סנטימנטליות מסויימת להשבעה, אך עדיין חשבתי שזה בזבוז בשבילי.
אחרי השיעור ההורים כבר הגיעו. אז היינו צריכים להגיע למגרש ולהסתדר בשלשות לקראת הטקס.
כל החברים מסביב התחילו לדבר בהתלהבות והתרגשו נורא לקראת הטקס. כאן כבר התחלתי להבין שזו בכל זאת ההשבעה הראשונה שלי, וגם אצלי התחילו קצת פרפרים בבטן.
הטקס היה ממש יפה. קראו תפילת יזכור, קטע קצר מהכרזת העצמאות, שרנו את התקווה, ואז מפקד הבסיס עלה לנאום.
אני באופן אישי לא ממש סובל מהסיבה שבגללה אני מתנדב. אך כשמפקד הבסיס דיבר אל הורי המתנדבים ואמר שהוא גאה בהם על שלא התייאשו במהלך כל השנים האלו, וכל הכבוד על הטיפול המסור בילדיהם - פתאום הבנתי איך מרגישים המתנדבים שיש להם שיתוק מוחין למשל, או תסמונות למיניהן, או כבדי שמיעה, או שמרותקים לכסא גלגלים.
פתאום הבנתי מה המשמעות של ההשבעה הזאת בשבילם, ומה המשמעות של להתגייס בכלל.
השיא הרגשי בהשבעה בשבילי היה כשצעקנו בקולי קולות את נוסח השבועה. ברגע הזה כולנו היינו שווים בין שווים. אפילו כבדי השמיעה שקצת קשה להם לדבר אמרו את השבועה בשפת הסימנים.
אחרי שנשבענו, עלינו אחד אחד להישבע על ספר התנ"ך מול מפקדת המחלקה. בחלק הזה כל מה שהרגשתי הוא גאווה. לא רק גאווה בעצמי או במדינה. גאווה בכל אחד ואחד מהמתנדבים שעברו איתי את הטירונות, ושעלו להצדיע מול המ"מ, שווים כמו כל החיילים בצה"ל, אם לא שווים אפילו יותר.
שום טקס שהייתי בו לא היה מרגש כמו טקס השבעת מתנדבים, ואני שמח שעברתי טירונות מתנדבים.
כמו שאתם יודעים ביום חמישי הייתה ההשבעה של טירונות מתנדבים, והייתי רוצה לשתף את התחושות שלי מהחוויה.
קודם כל אני מתנדב שקיבל אישור לעשות טירונות 02 רגילה. לכן חשבתי שאני לא צריך לעשות טירונות מתנדבים.
בבקו"ם גיליתי שאני כן עושה טירונות מתנדבים, ורק לאחר מכן אני אעשה גם טירונות 02. כלומר שאמורות להיות לי שתי השבעות.
עד אותו יום חמישי חשבתי שזה פשוט בזבוז לעשות השבעה גם בטירונות מתנדבים, ולא התרגשתי יותר מדי מזה. אפילו אמרתי להורים שאין צורך שיגיעו (לאחר התעקשות מצד בסוף הם כן באו).
ביום חמישי לפני ההשבעה היה לנו שיעור השבעה - בו הסבירו לנו על תוכן השבועה, מה זה אומר, מה זה בכלל השבעה ומה ההבדל בין זה לבין התחייבויות מסוגים אחרים. השיעור הוסיף סנטימנטליות מסויימת להשבעה, אך עדיין חשבתי שזה בזבוז בשבילי.
אחרי השיעור ההורים כבר הגיעו. אז היינו צריכים להגיע למגרש ולהסתדר בשלשות לקראת הטקס.
כל החברים מסביב התחילו לדבר בהתלהבות והתרגשו נורא לקראת הטקס. כאן כבר התחלתי להבין שזו בכל זאת ההשבעה הראשונה שלי, וגם אצלי התחילו קצת פרפרים בבטן.
הטקס היה ממש יפה. קראו תפילת יזכור, קטע קצר מהכרזת העצמאות, שרנו את התקווה, ואז מפקד הבסיס עלה לנאום.
אני באופן אישי לא ממש סובל מהסיבה שבגללה אני מתנדב. אך כשמפקד הבסיס דיבר אל הורי המתנדבים ואמר שהוא גאה בהם על שלא התייאשו במהלך כל השנים האלו, וכל הכבוד על הטיפול המסור בילדיהם - פתאום הבנתי איך מרגישים המתנדבים שיש להם שיתוק מוחין למשל, או תסמונות למיניהן, או כבדי שמיעה, או שמרותקים לכסא גלגלים.
פתאום הבנתי מה המשמעות של ההשבעה הזאת בשבילם, ומה המשמעות של להתגייס בכלל.
השיא הרגשי בהשבעה בשבילי היה כשצעקנו בקולי קולות את נוסח השבועה. ברגע הזה כולנו היינו שווים בין שווים. אפילו כבדי השמיעה שקצת קשה להם לדבר אמרו את השבועה בשפת הסימנים.
אחרי שנשבענו, עלינו אחד אחד להישבע על ספר התנ"ך מול מפקדת המחלקה. בחלק הזה כל מה שהרגשתי הוא גאווה. לא רק גאווה בעצמי או במדינה. גאווה בכל אחד ואחד מהמתנדבים שעברו איתי את הטירונות, ושעלו להצדיע מול המ"מ, שווים כמו כל החיילים בצה"ל, אם לא שווים אפילו יותר.
שום טקס שהייתי בו לא היה מרגש כמו טקס השבעת מתנדבים, ואני שמח שעברתי טירונות מתנדבים.
