תחושות..
רציתי שהדמעות יצאו אבל הם לא יצאו. רציתי, כל כך רציתי לבכות, אבל הם לא שמעו. רציתי שהקור יחדור לעצמותיי, נתתי לו לכסות את שתי ידיי, רציתי להרגיש, להרגיש אותו חודר בי, להרגיש טיפת הזדהות. להרגיש את מה שהם, אותם אנשים שזרים בשבילי, הרגישו בכל יום ביומו, במשך חודש בחודשו, כל שעה, כל דקה, כל שניה, כאשר הלכו יחפים, כמעט תשושים, מחפשים את אלוהים. הם כבר לא נראו כמו בני אדם אלא כגוויות מהלכות, גופות מתות שפשוט הצליחו לקום, הצליחו ללכת, עוד פסיעה ועוד.. כשאני עוצמת את העיניים אני רואה אותם. כחושים, קרחים, רזים וחיוורים. העצים מסתכלים עליהם בבושת פנים. והם מתהלכים, לא יודעים איך יהיה להם עוד כוח, כוח להמשיך, ולחיות. האם זה כל כך קשה לחיות? פשוט לקחת נשימה ארוכה אל תוך הלב? בשבילם זה היה קשה. ואז פתאום אני מוצאת את עצמי נחנקת, כאילו האוויר הפסיק לזרום אל ראותיי, הפסיק לזרום לליבי, קצב הדם הסתחרר. אני לא רוצה להיות פה, הבטתי סביבי, מחפשת מקום מפלט, מקום לצאת, לברוח, ללכת למקום אחר. אבל הגטו סגר עליי, וכל מה שראיתי זה רק גדרות תיל עבות וכואבות, רעות ומרות, סוגרות עליי, מנסות לכלוא אותי. ועיניי סוף סוף תופסות את משמעות המילה "חירות", ופתאום אני נמצאת שם, בתוך הזוועה, סביבי במקום אנשים, הולכות גופות, רזות ושדופות. אני נבהלת. הן נראות כל כך מאיימות. ופתאום אני נתקלת בעיניים. עיניים כל כך כבויות, עצובות, כהות, ועמוקות. והן יורות בי מבטים של עצב. זה מרגיש כמו מטר אש, אני נשרפת, בוערת בתוך עיניי האיש. ושוב אני נחנקת, משתעלת, לא יכולה לנשום. קור האיימים חודר לעצמותיי, לא נותן לי להמשיך ללכת, והדרך עוד ארוכה, הדרך עוד כואבת, היא נמצאת שם, עמוק. אל תוך היער האפל, והעצים רואים ושותקים. והציפורים עומדות על העצים ושותקות. ואף לא פרח אחד ראיתי, אפילו לא פרח קטן. וכשהשמש יצאה וחיממה את ידי, חזרתי למציאות, ורק אז, רק אז, הדמעות פרצו.
רציתי שהדמעות יצאו אבל הם לא יצאו. רציתי, כל כך רציתי לבכות, אבל הם לא שמעו. רציתי שהקור יחדור לעצמותיי, נתתי לו לכסות את שתי ידיי, רציתי להרגיש, להרגיש אותו חודר בי, להרגיש טיפת הזדהות. להרגיש את מה שהם, אותם אנשים שזרים בשבילי, הרגישו בכל יום ביומו, במשך חודש בחודשו, כל שעה, כל דקה, כל שניה, כאשר הלכו יחפים, כמעט תשושים, מחפשים את אלוהים. הם כבר לא נראו כמו בני אדם אלא כגוויות מהלכות, גופות מתות שפשוט הצליחו לקום, הצליחו ללכת, עוד פסיעה ועוד.. כשאני עוצמת את העיניים אני רואה אותם. כחושים, קרחים, רזים וחיוורים. העצים מסתכלים עליהם בבושת פנים. והם מתהלכים, לא יודעים איך יהיה להם עוד כוח, כוח להמשיך, ולחיות. האם זה כל כך קשה לחיות? פשוט לקחת נשימה ארוכה אל תוך הלב? בשבילם זה היה קשה. ואז פתאום אני מוצאת את עצמי נחנקת, כאילו האוויר הפסיק לזרום אל ראותיי, הפסיק לזרום לליבי, קצב הדם הסתחרר. אני לא רוצה להיות פה, הבטתי סביבי, מחפשת מקום מפלט, מקום לצאת, לברוח, ללכת למקום אחר. אבל הגטו סגר עליי, וכל מה שראיתי זה רק גדרות תיל עבות וכואבות, רעות ומרות, סוגרות עליי, מנסות לכלוא אותי. ועיניי סוף סוף תופסות את משמעות המילה "חירות", ופתאום אני נמצאת שם, בתוך הזוועה, סביבי במקום אנשים, הולכות גופות, רזות ושדופות. אני נבהלת. הן נראות כל כך מאיימות. ופתאום אני נתקלת בעיניים. עיניים כל כך כבויות, עצובות, כהות, ועמוקות. והן יורות בי מבטים של עצב. זה מרגיש כמו מטר אש, אני נשרפת, בוערת בתוך עיניי האיש. ושוב אני נחנקת, משתעלת, לא יכולה לנשום. קור האיימים חודר לעצמותיי, לא נותן לי להמשיך ללכת, והדרך עוד ארוכה, הדרך עוד כואבת, היא נמצאת שם, עמוק. אל תוך היער האפל, והעצים רואים ושותקים. והציפורים עומדות על העצים ושותקות. ואף לא פרח אחד ראיתי, אפילו לא פרח קטן. וכשהשמש יצאה וחיממה את ידי, חזרתי למציאות, ורק אז, רק אז, הדמעות פרצו.