תחילתו של סיפור קצר
הסיפור רק בתהליכי בשול ואני קצת מסתבך אם ההמשך שלו "כן, נכון, אבל למרות זאת התשובה היא בנגזרת מקבילה". "אני מבין מה אתה עושה, אסל אתה שוכח להעביר את האיקס לאגף השני". "באמת? נכון" הצלצול גאל את שאר תלמידי הכיתה שרובם הביטו בפרצופי עגל גדולים במרצם והתלמיד בשורה הראשונה לסירוגין, חלק הביטו עם חיוך שהסתיר את הבושה שמתלווה אל תחושת חוסר הבטחון שאחזה בידה את חוסר ההבנה שבדברי התלמיד ומרצו. "לא לשכוח לפתור את את התרגילים בעמ' שלושים" אלישע פסטל הביט בשרבוטים על הלוח. 'האם יש משהו בדברי התלמיד הצעיר הזה? נראה שכן' הרהר לעצמו והחליט שיעסוק בזה מאוחר יותר. הוא יצא אל המסדרון, אל מכונת הקפה שהמתינה בסבלנות שיסיים את השיעור, הפלאפון צלצל, מנגינה עיברית מוכרת צלצלה באכות של 16 פולי מאמתחתי תיק המזוודה השחור שלו, המכונה תאלץ להמתין מספר דקות נוספות, לקראת החזרה השנייה של הצלצול הוא ענה. "כן, אני מבין, אין בעייה, כן, כן אני מייד מגיע" אמר ליוסי, ראש המחלקה וניתק. שלוש שנים שהם עובדים תחת אותה המסגרת ועד היום חילופי הטונים בבוקר היו קרירים בינהם כאלו היו אויבים ותיקים שנאלצו לאחד כוחות, הוא לא ידע מאיפה נבעה הקרירות שלו אל ה"בוס" שלו או להיפך אך היא הייתה שם כשותף שלישי לשיחה של שניים. מכונת הקפה חייכה אליו בהבנה. "מה תרצה לשתות היום?" שאלה באותו החיוך. הוא לחץ על הפוך והוסיף שתי כפיות סוכר. "מייד מגיע" ענה הקול המתכתי של סיבובי המנוע. והוסיפה "בבקשה, העודף אדוני" השתלשלו להם המטבעות אל עבר כיסו. 'זה יום יפה', זו המחשבה היחידה שעברה לו בראש ברגע שפסע אל חצר הקמפוס הגדולה. סטודנטים ישבו על הספלסלים, על המדשאות נהנים מקרני השמש וחוסמים אותם עם משקפי השמש שלהם, נראה היה שיש איזושהיא תחרות באוניברסטה שהמנצח הוא אותו אחד בעל משקפי השמש הגדולות ביותר. הוא מעולם לא הבין את הצורך להתחבא מאחורי שמשות מראה. "היה אתה, כנה ככל שניתן" תמיד היה אומר. נראה היה שהעולם פוסע קדימה ומשאיר אותו מאחור היכן שהוא. הבניין למדעים מדויקים נראה קריר יותר מהמקצוע עצמו, בניין בעל שישה קומות בצורה ריבועית, צורות גאומטריות עיטרו את הבניין אותם הצורות במקום להפיך חיים באזור עכור זה גרמו בדיוק את ההיפך, חלחלה עברה בו כשהוא פתח את דלת משרדו של יוסי, חלחלה כשגברה עם ענן הסיגר שאפף את החדר והחיוך המאולץ שנכפה על פני שניהם. "בוקר טוב" היה יוסי הראשון שהעיק על הדממה. "אכן כך, יום יפה בהחלט" הוסיף אלישא והתיישב מול שולחנו על כסא העץ האחרון שנשאר במחלקה מהעשור הקודם. "תשמע אלישא, אני רוצה להיות כנה אתך" אמר וכבה את הסיגר במאפרה הירוקה שלו. אלישא התכווץ לרגע, וכחכך בגרונו. "כן" שאל בתמיהה. "ידוע היטב שאננו מסתדרים בננו, אך עדיין אתה מרצה שמביא ציונים טובים מתלמידיו, ולא הייתי רוצה לפטר אותך רק בגלל שאתה גרוע ביחסי אנוש". 'גרוע ביחסי אנוש? הסתקלת על עצמך פעם? יושב בתוך מגדל השן שלך שעשוי מעשן סיגרים שקנית מכספי תרומה של איזה פעיל חב"ד בניו יורק שנתן את הכסף במטרה לשפץ את הבניין המחורבן הזה? אם רק היית יוצא החוצה ורואה איך התלמידים בורחים מהבניין הזה כל פעם שהם לומדים פה, והולכים כפופים כעבדים בכל פעם שכף רגלם נוגעת בבניין הזה, שלא לדבר על איך הם נראים רגע קט לפני שהם נענים להזמנתך להיכנס למשרד, ומאחורי הגב, מה אומרים הם עליך מאחורי הגב, אם רק היית יודע...' "גרוע ביחסי אנוש?" "כן, אלו התוצאות של השאלונים מאגודת הסטודנטים, אני מציע שתש..." ירייה נשמעה מבחוץ, הם הביטו אחד בשני בקרירות המוכרת, אין היה זה רעש יום יומי מוכר לכן העדיפו להאחז במשהו שישמור על הסדר הטוב. היה זה אלישא שהעז ראשון להביט מהחלון מספר שניות אחרי שנשמעה ירייה השניה. תלמידים התרוצצו לכל עבר למטה, תופסים מחסה היכן שרק יכלו. יוסי ששמר על הקרירות הבטוחה זמזם באינטרקום. "זהבה?" "כן" ענתה בקול אנושי מעורבל ברמקול. "אה... מה לעזאזל קורה בחוץ?" "אני לא יודעת, יוסי, מה צריך לקרות" ענתה לו בהתנשאות "שמעת אולי... איזה רעש" המשיך ללחוץ. "לא..." "נדמה לי ששמעתי יריות". "יריות? אולי אתה מדמיין". "את מוכנה בבקשה להביט החוצה מן החלון ולהתקשר למשטרה בבקשה?" צעק בזעם. 'יחסי אנוש' חשב אלישא כמתבונן מהמצד 'אתה מדבר איתי על יחסי אנוש בעוד שאתה לא מסתדר אפילו עם המזכירה האישית שלך' ירייה נוספת קטעה את מחשבתו, הוא התכופף אל מתחת לחלון, חסר אונים.
הסיפור רק בתהליכי בשול ואני קצת מסתבך אם ההמשך שלו "כן, נכון, אבל למרות זאת התשובה היא בנגזרת מקבילה". "אני מבין מה אתה עושה, אסל אתה שוכח להעביר את האיקס לאגף השני". "באמת? נכון" הצלצול גאל את שאר תלמידי הכיתה שרובם הביטו בפרצופי עגל גדולים במרצם והתלמיד בשורה הראשונה לסירוגין, חלק הביטו עם חיוך שהסתיר את הבושה שמתלווה אל תחושת חוסר הבטחון שאחזה בידה את חוסר ההבנה שבדברי התלמיד ומרצו. "לא לשכוח לפתור את את התרגילים בעמ' שלושים" אלישע פסטל הביט בשרבוטים על הלוח. 'האם יש משהו בדברי התלמיד הצעיר הזה? נראה שכן' הרהר לעצמו והחליט שיעסוק בזה מאוחר יותר. הוא יצא אל המסדרון, אל מכונת הקפה שהמתינה בסבלנות שיסיים את השיעור, הפלאפון צלצל, מנגינה עיברית מוכרת צלצלה באכות של 16 פולי מאמתחתי תיק המזוודה השחור שלו, המכונה תאלץ להמתין מספר דקות נוספות, לקראת החזרה השנייה של הצלצול הוא ענה. "כן, אני מבין, אין בעייה, כן, כן אני מייד מגיע" אמר ליוסי, ראש המחלקה וניתק. שלוש שנים שהם עובדים תחת אותה המסגרת ועד היום חילופי הטונים בבוקר היו קרירים בינהם כאלו היו אויבים ותיקים שנאלצו לאחד כוחות, הוא לא ידע מאיפה נבעה הקרירות שלו אל ה"בוס" שלו או להיפך אך היא הייתה שם כשותף שלישי לשיחה של שניים. מכונת הקפה חייכה אליו בהבנה. "מה תרצה לשתות היום?" שאלה באותו החיוך. הוא לחץ על הפוך והוסיף שתי כפיות סוכר. "מייד מגיע" ענה הקול המתכתי של סיבובי המנוע. והוסיפה "בבקשה, העודף אדוני" השתלשלו להם המטבעות אל עבר כיסו. 'זה יום יפה', זו המחשבה היחידה שעברה לו בראש ברגע שפסע אל חצר הקמפוס הגדולה. סטודנטים ישבו על הספלסלים, על המדשאות נהנים מקרני השמש וחוסמים אותם עם משקפי השמש שלהם, נראה היה שיש איזושהיא תחרות באוניברסטה שהמנצח הוא אותו אחד בעל משקפי השמש הגדולות ביותר. הוא מעולם לא הבין את הצורך להתחבא מאחורי שמשות מראה. "היה אתה, כנה ככל שניתן" תמיד היה אומר. נראה היה שהעולם פוסע קדימה ומשאיר אותו מאחור היכן שהוא. הבניין למדעים מדויקים נראה קריר יותר מהמקצוע עצמו, בניין בעל שישה קומות בצורה ריבועית, צורות גאומטריות עיטרו את הבניין אותם הצורות במקום להפיך חיים באזור עכור זה גרמו בדיוק את ההיפך, חלחלה עברה בו כשהוא פתח את דלת משרדו של יוסי, חלחלה כשגברה עם ענן הסיגר שאפף את החדר והחיוך המאולץ שנכפה על פני שניהם. "בוקר טוב" היה יוסי הראשון שהעיק על הדממה. "אכן כך, יום יפה בהחלט" הוסיף אלישא והתיישב מול שולחנו על כסא העץ האחרון שנשאר במחלקה מהעשור הקודם. "תשמע אלישא, אני רוצה להיות כנה אתך" אמר וכבה את הסיגר במאפרה הירוקה שלו. אלישא התכווץ לרגע, וכחכך בגרונו. "כן" שאל בתמיהה. "ידוע היטב שאננו מסתדרים בננו, אך עדיין אתה מרצה שמביא ציונים טובים מתלמידיו, ולא הייתי רוצה לפטר אותך רק בגלל שאתה גרוע ביחסי אנוש". 'גרוע ביחסי אנוש? הסתקלת על עצמך פעם? יושב בתוך מגדל השן שלך שעשוי מעשן סיגרים שקנית מכספי תרומה של איזה פעיל חב"ד בניו יורק שנתן את הכסף במטרה לשפץ את הבניין המחורבן הזה? אם רק היית יוצא החוצה ורואה איך התלמידים בורחים מהבניין הזה כל פעם שהם לומדים פה, והולכים כפופים כעבדים בכל פעם שכף רגלם נוגעת בבניין הזה, שלא לדבר על איך הם נראים רגע קט לפני שהם נענים להזמנתך להיכנס למשרד, ומאחורי הגב, מה אומרים הם עליך מאחורי הגב, אם רק היית יודע...' "גרוע ביחסי אנוש?" "כן, אלו התוצאות של השאלונים מאגודת הסטודנטים, אני מציע שתש..." ירייה נשמעה מבחוץ, הם הביטו אחד בשני בקרירות המוכרת, אין היה זה רעש יום יומי מוכר לכן העדיפו להאחז במשהו שישמור על הסדר הטוב. היה זה אלישא שהעז ראשון להביט מהחלון מספר שניות אחרי שנשמעה ירייה השניה. תלמידים התרוצצו לכל עבר למטה, תופסים מחסה היכן שרק יכלו. יוסי ששמר על הקרירות הבטוחה זמזם באינטרקום. "זהבה?" "כן" ענתה בקול אנושי מעורבל ברמקול. "אה... מה לעזאזל קורה בחוץ?" "אני לא יודעת, יוסי, מה צריך לקרות" ענתה לו בהתנשאות "שמעת אולי... איזה רעש" המשיך ללחוץ. "לא..." "נדמה לי ששמעתי יריות". "יריות? אולי אתה מדמיין". "את מוכנה בבקשה להביט החוצה מן החלון ולהתקשר למשטרה בבקשה?" צעק בזעם. 'יחסי אנוש' חשב אלישא כמתבונן מהמצד 'אתה מדבר איתי על יחסי אנוש בעוד שאתה לא מסתדר אפילו עם המזכירה האישית שלך' ירייה נוספת קטעה את מחשבתו, הוא התכופף אל מתחת לחלון, חסר אונים.
תגובה לסיפור תראה, הבעיה העיקרית היא הצפת מידע וחוסר עקביות. אתה מדבר ללא הפסקה על אלף ואחד דברים שהדמות רואה, שומעת או חושבת. תוצאה, לקורא אין שמץ של מושג על מה אתה באמת מנסה להצביעה, או איפה לחפס את העלילה. תסנן כל משפט, או מילה שאין לה חשיבות ישירה לעלילה. לקורא לא אכפת מצבא הבנין או מיחסו עם הבוס. דבר נוסף, שהוא בעצם המשך של הבעיה הראשית, שנוצרת הרגשה כאילו אתה מריץ עילה אחת, זונח אותו, מריץ אחרת, קופץ לשלישית וכו'. אם תסנן את עודף המידע הויזואלי אני חושבת שזה דיי יפתור גם את הבעיה הזאת בעיה נוספת היא תגובות לא היגיניות לסביבה. עם כל הכבוד, סטודנטים לא יושבים המומי פה כחיות מרעה (אגלים אמרת, לא?) מול איזה שטות על הלוח. הרבה יותר הגיוני שיתעצבנו, יצעקו, או יתעלמו ויעסקו בעינינם. דבר נוסף, התגובה של האנשים ליריות,עם כל האדישות, יש דבר קטן שנקרא שימור עצמי. קשה להגיב על העלילה כי עדיין אין כזות, אבל אם יש לך המשך תשרשר אותו כתגובה לפרק השני שלך.