תחילת דרכו המוסיקאלית של כספי
תחילת דרכו המוסיקאלית של כספי: סיפור בגוף ראשון ------------------------------------------------ סיפור מעניין שסיפר לי מתי כספי הבוקר: ------------------------------------------------ כשהייתי קטן, בגיל שמונה לערך, נהגתי ללכת אחת לשבועיים לראות את הופעתו של שמואל גוגול, שהיה מופיע בבית ההבראה בקיבוץ חניתה כחלק קבוע מהתוכנית האומנותית. כך עשיתי במשך זמן רב. שמואל גוגול היה תמיד מסיים את הופעותיו בקטע נגינה שניגן במפוחית בגודל 2.5 ס"מ, שכאשר היה מנגן בה, הייתה נעלמת בתוך פיו. מקץ כשנה, הוא ניגש אלי בסוף ההופעה ושאל אם אני רוצה את המפוחית. הוא כנראה הבחין בילד הקטן שעומד ומסתכל בו וראה את הבעירה הפנימית שלי, ולכן שאל. אמרתי שכן. תשובתו הייתה: תספר לי כשהתחלת ללמוד לנגן בפסנתר, ואז אני אתן לך. זה היה הרגע בו התחלתי "לבלבל את המח" להורי. פסנתר היה דבר לא מקובל בקיבוץ, דבר שאף אחד לא העלה בדעתו. בקיבוץ היו דפוסי חיים ברורים ללא כל נטייה ימינה ושמאלה. לכן החל אבי להלחם בעבורי, עד לרגע שבו נאותו בקיבוץ, אחרי המלצת המורה למוסיקה שלי, ואחרי בחינה של מורה מקיבוץ שכן שבחנה אותי והמליצה, לשלוח אותי ללמוד. אישרו לי ללמוד במקום אחר, על חשבון המשק - דבר שלא קרה מעולם לפני כן. באותה תקופה נפתח הקונסרבטוריון בנהריה, שהיום הוא על שם רפאל דראגן - שהיה אז עולה חדש מרומניה. דראגן היה המורה שלי. אבי נהג לנסוע איתי לשיעורים באופן קבוע כדי לתרגם לי את דבריו. למדתי שם פעם בשבוע. הייתי מתאמן בפסנתר של בית ההבראה - כל יום שעה. גם אם ירד גשם. אבי היה הולך איתי ונוכח באימונים. בשלב יותר מאוחר, כעבור כחצי שנה, קנו פסנתר לחדר המוסיקה של הקיבוץ עצמו. בתום שיעור הפסנתר הראשון הלכתי להופעתו של גוגול בקוצר רוח, וכשהסתיימה ההופעה, ניגשתי אליו ואמרתי לו - היום היה שיעור הפסנתר הראשון שלי. הוא מיד תלש את המפוחית מהצואר ונתן לי אותה. אני מחזיק בה עד היום. כעבור שנים רבות - בתוכנית רדיו שהתראיינתי בה, בשנת 87, בין ההפתעות שעשו לי בתוכנית - נכנס לאולפן שמואל גוגול ונתן לי במתנה מפוחית שחברת honer הוציאה על שמו (מודל גוגול). ------------------------------------------------ תודה למתי כספי שנזכר בסיפור
תחילת דרכו המוסיקאלית של כספי: סיפור בגוף ראשון ------------------------------------------------ סיפור מעניין שסיפר לי מתי כספי הבוקר: ------------------------------------------------ כשהייתי קטן, בגיל שמונה לערך, נהגתי ללכת אחת לשבועיים לראות את הופעתו של שמואל גוגול, שהיה מופיע בבית ההבראה בקיבוץ חניתה כחלק קבוע מהתוכנית האומנותית. כך עשיתי במשך זמן רב. שמואל גוגול היה תמיד מסיים את הופעותיו בקטע נגינה שניגן במפוחית בגודל 2.5 ס"מ, שכאשר היה מנגן בה, הייתה נעלמת בתוך פיו. מקץ כשנה, הוא ניגש אלי בסוף ההופעה ושאל אם אני רוצה את המפוחית. הוא כנראה הבחין בילד הקטן שעומד ומסתכל בו וראה את הבעירה הפנימית שלי, ולכן שאל. אמרתי שכן. תשובתו הייתה: תספר לי כשהתחלת ללמוד לנגן בפסנתר, ואז אני אתן לך. זה היה הרגע בו התחלתי "לבלבל את המח" להורי. פסנתר היה דבר לא מקובל בקיבוץ, דבר שאף אחד לא העלה בדעתו. בקיבוץ היו דפוסי חיים ברורים ללא כל נטייה ימינה ושמאלה. לכן החל אבי להלחם בעבורי, עד לרגע שבו נאותו בקיבוץ, אחרי המלצת המורה למוסיקה שלי, ואחרי בחינה של מורה מקיבוץ שכן שבחנה אותי והמליצה, לשלוח אותי ללמוד. אישרו לי ללמוד במקום אחר, על חשבון המשק - דבר שלא קרה מעולם לפני כן. באותה תקופה נפתח הקונסרבטוריון בנהריה, שהיום הוא על שם רפאל דראגן - שהיה אז עולה חדש מרומניה. דראגן היה המורה שלי. אבי נהג לנסוע איתי לשיעורים באופן קבוע כדי לתרגם לי את דבריו. למדתי שם פעם בשבוע. הייתי מתאמן בפסנתר של בית ההבראה - כל יום שעה. גם אם ירד גשם. אבי היה הולך איתי ונוכח באימונים. בשלב יותר מאוחר, כעבור כחצי שנה, קנו פסנתר לחדר המוסיקה של הקיבוץ עצמו. בתום שיעור הפסנתר הראשון הלכתי להופעתו של גוגול בקוצר רוח, וכשהסתיימה ההופעה, ניגשתי אליו ואמרתי לו - היום היה שיעור הפסנתר הראשון שלי. הוא מיד תלש את המפוחית מהצואר ונתן לי אותה. אני מחזיק בה עד היום. כעבור שנים רבות - בתוכנית רדיו שהתראיינתי בה, בשנת 87, בין ההפתעות שעשו לי בתוכנית - נכנס לאולפן שמואל גוגול ונתן לי במתנה מפוחית שחברת honer הוציאה על שמו (מודל גוגול). ------------------------------------------------ תודה למתי כספי שנזכר בסיפור