תחנה במסע הזוגי הבדסמי
(הבטחתי לעצמי לכתוב גם בתחנות שלא מצטלמות טוב).
רקע משיתופים אחרים שלי:
אנחנו זוג עם ילדים.
בפנטזיות - תמיד הייתי בדסמית.
במציאות - רק לא מזמן עלה בי הצורך לממש.
ביקשתי מבן הזוג לנסות את זה ביחד, ולמרות שזה לא הכיוון שלו,
הוא הסכים להיכנס לזה, וללכת בזה איתי.
קראנו, שאלנו, דיברנו והתחלנו.
**
היו לנו את הסשנים שלנו.
על הראשון כבר שיתפתי פה -
(מטורף, ועוד יותר מטורפים היו הימים שלאחריו)
אבל אחר כך - כמו שהבטיחו לי, זה אכן נהייה פחות קיצוני.
אבל...
עם הזמן היה ברור -
שאני רציתי יותר ויותר,
ואילו הוא רצה פחות...
ועם הזמן הפער בינינו הלך וגדל:
גם ברצון לסשנים וגם בכלל בהתעניינות בעולם הזה, בסקרנות, ברצון.
ולא הצלחנו לסגור את הפער.
דיברנו, והסברתי מה שאני מרגישה שהצורך שלי. שאני חייבת. באופן כללי, וממנו.
וזה היה נראה לי כזה בהיר. ברור.
בחיי שאני מסבירה טוב
ולא הבנתי, ושאלתי: למה, למה אתה לא נותן לי את מה שאני צריכה?
והמחשבות שצצו תוך כדי:
איך? איך נסתדר ככה? והאם נצליח להישאר ככה ביחד?
אני, עם הבעירה הזו שבי,
עם הרצון לנסות, לטעום, ללמוד, לחוות, לחיות את זה. עכשו!
ובכלל, עם הרצון להיות מי שאני עם הצד החדש שמיושם.
והוא, עם ההרגשה שהקצב מהיר לו, ממש מהיר לו מדי.
ועם הידיעה שאני כבר כל כך מקדימה, כי עפתי רחוק, כל כך רחוק ממנו.
וההרגשה שלו, שעם כזה לחץ, וציפייה כזו אינטנסיבית,
הוא לא מסוגל.
פשוט לא מסוגל.
ולכן עוד יותר נסוג.
פחות יוזם. פחות מתעניין. פחות מוכן.
כמעט לא שם בכלל.
אוף, זה היה קשה ומתסכל,
וגם כואב.
לשנינו.
ולא הצלחנו לסגור את הפער.
ואז,
קראתי משהו שטלטל אותי.
ובהתליך שממש הרגשתי אותו - מגירות הלב חזרו למקומן.
קשה להסביר תהליכים פנימיים,
אבל כאילו יצאתי מתוך בועה, וראיתי בבירור מה עיקר ומה טפל.
הרגשתי כמו איסוף פנימי.
הרגשתי חזרה לאהבה השקטה שלי לעצמי.
זהו, לא צריך לרוץ. לרדוף.
הייתה פרידה כואבת בלב ממשהו שהיה צריך להיפרד ממנו,
ובסופו של דבר,
נהייה לי כזה שקט בלב,
שהיה לי ברור לגמרי מה אני רוצה וצריכה לעשות.
וככה,
שלמה,
ומאד רכה עם עצמי,
הלכתי אליו,
ואמרתי לו שאני רואה שזה לא הולך לנו בטוב, וחבל.
אנחנו מדברים ומדברים,
וזה לא עוזר.
קשה לו. קשה לי.
לשנינו לא טוב.
ולכן אני מציעה
שלתקופה מסוימת נעשה הפסקה לגמרי מהסשנים ונושא הבדסמ.
ממש, שלא נדבר על זה.
ואחרי אותה תקופה - אני אשאל שוב מה מצבו.
חוץ מזה,
אמרתי לו גם במילים,
שאני אוהבת אותו.
מאד.
משם הדברים קיבלו תפנית,
וזורמים אחרת.
ממני, כי כבר באתי אחרת, ולגמרי גם ממנו.
להרגשתי, התקופה המדוברת לא תחזיק מעמד.. מבחינתו
אבל ימים יגידו.
אני כאן, עם מה שיבוא.
**
ואני נשארת ונשארתי אני.
אולי מה שעשיתי היה מעשה אהבה 'רגיל',
אולי מה שעשיתי היה 'התנהגות של נשלטת'.
אולי זה בכלל אותו הדבר.
לא יודעת.
זה המחשבות של אחרי.
כן יודעת, שכשבאתי אליו,
זה נעשה לא מתוך מחשבות,
אלא מתוך לב שקט ואוהב.
**
ושיר,
כי אחרים מבטאים מקסים הרגשות שלי.
בשבילך,
איש שלי,
ובשבילנו.
ולחיי הסדקים.
גודל האהבה / לי עברון-ועקנין
לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגֹדֶל הַחַיִּים
שֶׁכְּשֶׁיִּתְנַשְּׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִּים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְּמִישָׁה,
שֶׂמִּתְנַשֶּׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶּצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה,
אוֹ לִרְבֹּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח,
אַהֲבָה שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים
(הבטחתי לעצמי לכתוב גם בתחנות שלא מצטלמות טוב).
רקע משיתופים אחרים שלי:
אנחנו זוג עם ילדים.
בפנטזיות - תמיד הייתי בדסמית.
במציאות - רק לא מזמן עלה בי הצורך לממש.
ביקשתי מבן הזוג לנסות את זה ביחד, ולמרות שזה לא הכיוון שלו,
הוא הסכים להיכנס לזה, וללכת בזה איתי.
קראנו, שאלנו, דיברנו והתחלנו.
**
היו לנו את הסשנים שלנו.
על הראשון כבר שיתפתי פה -
(מטורף, ועוד יותר מטורפים היו הימים שלאחריו)
אבל אחר כך - כמו שהבטיחו לי, זה אכן נהייה פחות קיצוני.
אבל...
עם הזמן היה ברור -
שאני רציתי יותר ויותר,
ואילו הוא רצה פחות...
ועם הזמן הפער בינינו הלך וגדל:
גם ברצון לסשנים וגם בכלל בהתעניינות בעולם הזה, בסקרנות, ברצון.
ולא הצלחנו לסגור את הפער.
דיברנו, והסברתי מה שאני מרגישה שהצורך שלי. שאני חייבת. באופן כללי, וממנו.
וזה היה נראה לי כזה בהיר. ברור.
בחיי שאני מסבירה טוב
ולא הבנתי, ושאלתי: למה, למה אתה לא נותן לי את מה שאני צריכה?
והמחשבות שצצו תוך כדי:
איך? איך נסתדר ככה? והאם נצליח להישאר ככה ביחד?
אני, עם הבעירה הזו שבי,
עם הרצון לנסות, לטעום, ללמוד, לחוות, לחיות את זה. עכשו!
ובכלל, עם הרצון להיות מי שאני עם הצד החדש שמיושם.
והוא, עם ההרגשה שהקצב מהיר לו, ממש מהיר לו מדי.
ועם הידיעה שאני כבר כל כך מקדימה, כי עפתי רחוק, כל כך רחוק ממנו.
וההרגשה שלו, שעם כזה לחץ, וציפייה כזו אינטנסיבית,
הוא לא מסוגל.
פשוט לא מסוגל.
ולכן עוד יותר נסוג.
פחות יוזם. פחות מתעניין. פחות מוכן.
כמעט לא שם בכלל.
אוף, זה היה קשה ומתסכל,
וגם כואב.
לשנינו.
ולא הצלחנו לסגור את הפער.
ואז,
קראתי משהו שטלטל אותי.
ובהתליך שממש הרגשתי אותו - מגירות הלב חזרו למקומן.
קשה להסביר תהליכים פנימיים,
אבל כאילו יצאתי מתוך בועה, וראיתי בבירור מה עיקר ומה טפל.
הרגשתי כמו איסוף פנימי.
הרגשתי חזרה לאהבה השקטה שלי לעצמי.
זהו, לא צריך לרוץ. לרדוף.
הייתה פרידה כואבת בלב ממשהו שהיה צריך להיפרד ממנו,
ובסופו של דבר,
נהייה לי כזה שקט בלב,
שהיה לי ברור לגמרי מה אני רוצה וצריכה לעשות.
וככה,
שלמה,
ומאד רכה עם עצמי,
הלכתי אליו,
ואמרתי לו שאני רואה שזה לא הולך לנו בטוב, וחבל.
אנחנו מדברים ומדברים,
וזה לא עוזר.
קשה לו. קשה לי.
לשנינו לא טוב.
ולכן אני מציעה
שלתקופה מסוימת נעשה הפסקה לגמרי מהסשנים ונושא הבדסמ.
ממש, שלא נדבר על זה.
ואחרי אותה תקופה - אני אשאל שוב מה מצבו.
חוץ מזה,
אמרתי לו גם במילים,
שאני אוהבת אותו.
מאד.
משם הדברים קיבלו תפנית,
וזורמים אחרת.
ממני, כי כבר באתי אחרת, ולגמרי גם ממנו.
להרגשתי, התקופה המדוברת לא תחזיק מעמד.. מבחינתו
אבל ימים יגידו.
אני כאן, עם מה שיבוא.
**
ואני נשארת ונשארתי אני.
אולי מה שעשיתי היה מעשה אהבה 'רגיל',
אולי מה שעשיתי היה 'התנהגות של נשלטת'.
אולי זה בכלל אותו הדבר.
לא יודעת.
זה המחשבות של אחרי.
כן יודעת, שכשבאתי אליו,
זה נעשה לא מתוך מחשבות,
אלא מתוך לב שקט ואוהב.
**
ושיר,
כי אחרים מבטאים מקסים הרגשות שלי.
בשבילך,
איש שלי,
ובשבילנו.
ולחיי הסדקים.
גודל האהבה / לי עברון-ועקנין
לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגֹדֶל הַחַיִּים
שֶׁכְּשֶׁיִּתְנַשְּׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִּים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְּמִישָׁה,
שֶׂמִּתְנַשֶּׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶּצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה,
אוֹ לִרְבֹּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח,
אַהֲבָה שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים
