האנג אובר מלילה סוער..
האנג אובר מלילה של תמיכה, הודעות מצוקה, שברון לב, הוא לא כזה שמתבטא בכאבי ראש. אצלי הוא מתבטא בבטן. אני מתעוררת בבוקר, אחרי שעתיים וחצי של שינה, הבטן שלי קרועה. מרגישה שיש בי חור ענק. אמש היה לילה טריגרי מאוד בפורום שלנו. לפני שיצאתי ללימודים, נכנסה הודעת מצוקה. הכינוי היה מוכר לי, לרגע שכחתי במי מדובר. אז נזכרתי, צלצלתי אליה מהדרך, דיברנו, היא הסכימה שאחזור ונדבר. הייתי רגועה. בלימודים הפון שלי היה כבוי. כשיצאתי משם קיבלתי SMSים מחברי הפורום שיש בעייה. חזרתי הבייתה וקראתי את פורום. המון הודעות טריגר, כאב, לילה מעיק והוא רק בתחילתו. לא ידעתי מאיפה להתחיל להגיב. החלטתי שבמקום תגובות, אכנס לצאט איתם. בצאט הצלחנו להגיע לכאב שלהם, אחד אחד, לגעת קצת, לחבק קצת יותר. לעודד שמחר יהיה קצת פחות קשה. המטרה הייתה לתת כוח לשרוד את הלילה. והצלחנו. תוך כדי הצ'אט גם שוחחתי עם שלושה באייסי. אחד מהם אמר לי דברים מאוד קשים. הוא הטיח בי את האשמה והאחריות למצבו. נכון, אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו.. "מה פתאום, זו לא אחריות שלך".. אבל כשמטיחים בך מניפולציות שכאלו.. ועוד אחרי חודשים של תמיכה מאסיבית עם אותו אדם, אחרי שאתה מנסה לדבר ולדבר ולעזור לו להגיע לנקודה שבה הוא יסכים לדבר עם סה"ר או גורם פרטי שיסייע לו.. זה פוגע, זה קשה. נשבר לי הלב. הרגשתי את האדמה נפערת מתחתיי ועוד רגע ואני כבר לא. החשש, שאולי יש אמת בדבריו, הטריף אותי. רציתי לדבר עם מישהו. באורח פלא, לא היה אף מנהל זמין. כתבתי כאן הודעה על שכואב לי ומישהי מקסימה פנתה אלי. שמחתי שיהיה לי עם מי לחלוק את התחושה. אבללל.. עד שהתחברנו באייסי, שיברון הלב קיבל תפנית חדה, חשש כבד לחיי אדם שנעלם באמצע שיחה על רצונו לשים קץ לחייו. התפנית החדה הזו, מכאב לפחד.. זה משהו שאני לא מאחלת לאיש. לא מהיום אני מכירה את הסרט החשוך הזה של הודעת מצוקה, סיוע, דיווח לנטע ואפרת, משטרות, בי"ח - עד שהכל נגמר בשלום. מי שעובר תרגולת כזו, עם הזמן מתחשל ולומד לפעול בקור רוח ויעילות. אבל הפעם זה היה אחרת. מודה... נלחצתי. פתאום רבץ עלי שק אחריות גדול לחייו. אחריות שהוא הטיל עלי. וזה היה מאוד קשה. אחרי בדיקות ובירורים מצאנו שהכל תקין. סוף טוב - הכל טוב? לא יכולה לומר. מרגישה היום מאוד חלשה. המילים שדקרו אותי אמש עדיין כואבות. לא. אני לא מרגישה אשמה או אחראית לגורלו של אדם. אני כאן כדי לעזור כמה שניתן. מסרבת בכל תוקף לקחת ממשהו את כדור האחריות שהוא ייזרוק עלי. לקיחה כזו מצידי תגרום לו להבין שהוא אבוד, כשגם אחריות על חייו אין ברשותו. לא מרגישה אשמה או אחראית. אבל כן מרגישה כאב עמוק. אחה"צ אשב להגיב לכל הודעות הטריגר מאתמול. לא בוער. כולנו מחושלים יותר מהלילה הזה. אין לי מילים להודות ל- 2_be, לנטע, על הכל. יצא ארוך קצת.. אבל חייבת לפרוק.
