הומור ושואה- חיבור נפיץ. יהודים תמיד ידעו לצחוק על הסבל שלהם - עין אחת צוכה והשניה בוחקת... גם על השואה שמעתי כבר הומור יהודי כזה, שיכולתי לצחוק ולבכות איתו. אבל הדוגמא שלפנינו פשוט מבחילה. שיסלח להם אלוהים. אני מנסה להבין איך זה קורה, כי בד"כ איני מסתפקת בגינוי בני-אדם, חשוב לי להבין מה הביא אותם למקום בו הם נמצאים. אולי זו תגובת 'מינון-יתר' למיסחור של מסעות לפולין? לכך שרוב הנוער שלנו, בלי שום הכנה נפשית, ובלי בחירה למעשה (כי כולם נוסעים) נוסע למרתונים הקשים האלה, בגיל שגם ככה הוא קשה ולא יציב? הומור מכאברי, הוא מנגנון הגנה של הנפש מפני זוועות שקשה לה להכיל. אין לי תשובה ברורה. מה אתם אומרים?
