"תיאום כוונות"
"...פתאום צעק לי גידי: יורים עלינו. תותחן, טווח קרבי, אש! נהג, אחורה מהר! תותחן, תתפלל! בקושי שמעתי את קולו בסבך הרעשים בקשר. יריתי פגז וצעקתי: תתפלל אתה גידי! והוא צעק: אבל אני לא יודע! התפללתי. מקירות ליבי צעקתי: אנא ה´ הושיעה נא! במוצאי יום הכיפורים עלינו על הטנקים ביפתח. שעיה עבר מטנק לטנק. הגיע עלינו. קרא לרוני ולי. נחפזים היינו להטעין פגזים. רוני היה כפוף למטה על ערימת ארגזים של עץ, פורק אותם במהירות ומוסר לי, מדי פעם נקף איזו אצבע בתפסי המתכת של הארגזים והדם נטף על הפגזים. אפסנאי מטבריה עבר על ידנו, זרק לנו מטלית, ואמר לנגב את הדם מן הפגזים. הוא שמע שפגזים עם דם הם סימן לא טוב. אני עמדתי על הצריח, נוטל מרוני את הפגזים ומוסר לאלי. אלי היה בבטן הטנק, מקבל ממני וממלא את הטנק רק הציציות שלו נתנפנפו מלמעלה. שעיה קרא לנו: תתפללו. טוב להתפלל קודים שעולים למעלה. ... כששמע גידי את שעיה קורא לנו להתפלל, עסוק היה בהרכבת המקלע. הוא בדק לו תיאום קנה ותיאום ירי, הרים את עיניו ואמר: חבר´ה, אני רוצה שתדעו עם מי אתם יוצאים למלחמה. אני אתאיסט. זה היה מזמן. לפני שעלינו למלחמה." (מתוך: "תיאום כוונות"-חיים סבתו <עמ´ 78-88>) הרבה זמן שלא הייתי כאן... אתם מוזמנים להבין מן הקטע הזה את שאתם רוצים להבין ומלבד זאת אני ממליצה על הספר הזה בחום. מעט עליו כדי שתבינו את הרקע לקטע שהובע לעיל. "עשרים וחמש שנים לאחר שחזר לביתו מן המלחמה ביום הכיפורים, אומר היום מי שהיה אז טנקיסט צעיר ברמת הגולן: אמת, פעמים שעושה הקדטש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדת היא לנגדו כל ימיו ולא מרפה ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי. עד היום לא כתבו כך בספרות העברית על מלחמותינו- לא כך תוארו הקרבות, ולא כאלה היו סיפורי הרֵעוּת שעל זכרונם למדהו להתרפק. בין עמודי הפיוט הכתובים בשפתו העשירה, המיוחדת של בן הישיבה הלמדן, נפרשים לפני הקורא תיאורים מפורטים, דייקנים ואף אכזריים של ימי המלחמה ההיא-וכל הסיפור שזור בזכרון החבר שלא חזר. תיאום כוונות הוא סיפרו השני של חיים סבתו, ממייסדי ישיבת מעלה-אדומים, שבה הוא משמש היום ריש מתיבתא." (מתוך עטיפת הספר)
"...פתאום צעק לי גידי: יורים עלינו. תותחן, טווח קרבי, אש! נהג, אחורה מהר! תותחן, תתפלל! בקושי שמעתי את קולו בסבך הרעשים בקשר. יריתי פגז וצעקתי: תתפלל אתה גידי! והוא צעק: אבל אני לא יודע! התפללתי. מקירות ליבי צעקתי: אנא ה´ הושיעה נא! במוצאי יום הכיפורים עלינו על הטנקים ביפתח. שעיה עבר מטנק לטנק. הגיע עלינו. קרא לרוני ולי. נחפזים היינו להטעין פגזים. רוני היה כפוף למטה על ערימת ארגזים של עץ, פורק אותם במהירות ומוסר לי, מדי פעם נקף איזו אצבע בתפסי המתכת של הארגזים והדם נטף על הפגזים. אפסנאי מטבריה עבר על ידנו, זרק לנו מטלית, ואמר לנגב את הדם מן הפגזים. הוא שמע שפגזים עם דם הם סימן לא טוב. אני עמדתי על הצריח, נוטל מרוני את הפגזים ומוסר לאלי. אלי היה בבטן הטנק, מקבל ממני וממלא את הטנק רק הציציות שלו נתנפנפו מלמעלה. שעיה קרא לנו: תתפללו. טוב להתפלל קודים שעולים למעלה. ... כששמע גידי את שעיה קורא לנו להתפלל, עסוק היה בהרכבת המקלע. הוא בדק לו תיאום קנה ותיאום ירי, הרים את עיניו ואמר: חבר´ה, אני רוצה שתדעו עם מי אתם יוצאים למלחמה. אני אתאיסט. זה היה מזמן. לפני שעלינו למלחמה." (מתוך: "תיאום כוונות"-חיים סבתו <עמ´ 78-88>) הרבה זמן שלא הייתי כאן... אתם מוזמנים להבין מן הקטע הזה את שאתם רוצים להבין ומלבד זאת אני ממליצה על הספר הזה בחום. מעט עליו כדי שתבינו את הרקע לקטע שהובע לעיל. "עשרים וחמש שנים לאחר שחזר לביתו מן המלחמה ביום הכיפורים, אומר היום מי שהיה אז טנקיסט צעיר ברמת הגולן: אמת, פעמים שעושה הקדטש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדת היא לנגדו כל ימיו ולא מרפה ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי. עד היום לא כתבו כך בספרות העברית על מלחמותינו- לא כך תוארו הקרבות, ולא כאלה היו סיפורי הרֵעוּת שעל זכרונם למדהו להתרפק. בין עמודי הפיוט הכתובים בשפתו העשירה, המיוחדת של בן הישיבה הלמדן, נפרשים לפני הקורא תיאורים מפורטים, דייקנים ואף אכזריים של ימי המלחמה ההיא-וכל הסיפור שזור בזכרון החבר שלא חזר. תיאום כוונות הוא סיפרו השני של חיים סבתו, ממייסדי ישיבת מעלה-אדומים, שבה הוא משמש היום ריש מתיבתא." (מתוך עטיפת הספר)