"תיאוקרטיה שטנית, תוהו ובוהו שמימי"
ציטוט מתוך ספרו של "פול ג´ונסון", עליו דיברנו כאן באשכול הספרים. (היסטוריה של הזמן המודרני, חלק א פרק חמישי) "מלומד מערבי הבוחן את יפאן המודרנית, לא ימלט מן התחושה כי היא קורבנה של גישת הכוליות, הגורסת שלמאורעות פוליטיים ולמגמות מוסריות מסקנות בכל רחבי העולם. יפאן נוגעה ברלטיביזם של המערב, שגרם לגידול אימתני בחולשות בהתנהגותה וכך הטילה עצמה אל תופת אימי המאה העשרים. בראשית העידן המודרני היתה יפאן ארץ נידחת מאד, מבחינה מסוימת קרובה יותר לחברת מצרים העתיקה מאשר לאירופה של אחרי הרנסאנס. הקיסר, ה´טנו´, נחשב ארא-היטו-גאמי, "אדם, בן ההוה החי, שליט על פני האדמה, שהינו בה בעת גם אל". הטנו הראשון החל למלוך בשנת 660 לפנה"ס, בתקופת השושלת העשרים וחמש במצים, ושלטון זרעו נמשך עד היום, לעתים בדרך האימוץ, על פני אלפיים וחמש מאות שנה. זהו בית המלוכה העתיק בעולם הנושא עימו, טבועים בענבר השושלת, רצפים קמאיים מוזרים. "השליח אל איי הודו" במאה השש-עשרה, פראנסיס קסאווייאר, סבר כי היפאנים שנתקל בהם יהיו, אודות לאדיקותם ועוז רוחם, מומרים נוצרים אידיאליים, אבל המריבות הפנימיות בין המסיונרים הניעו את יפאן לדחות את הנצרות. ברבע השני של המאה השבע-עשרה הסתגרה הארץ מפני העולם האירופי. נבצר ממנה לחלוטין להטמיע את מושגי אחריותו המוסרית של הפרט, תרומת המסורת היהודית נוצרית; תחת זאת שימרה משקעים חזקים של הערבות הקיבוצית האופיינית לעולם העתיק. בשנות החמישים של המאה הקודמת, הבקיע המערב את דרכו לתוך חברה מאופקת זו. כעבור עשור, בפחדו מפני התיישבות או מפני גורלה של סין, חלק ניכר מהמעדמ השליט ביפאן קיבל החלטה קיבוצית לחולל הפיכה מלמעלה, לאמץ נוהגים מערביים הנחוצים להישרדות עצמאית ולהיות לאומה "מודרנית" חזקה. מה שנודעה כרסטורציה של מייג´י מ-3 בינואר 1868, שביטלה את השוגונות, את שלטון ראש לשכת החצר, והשיבה על כנו את הקיסר כשליט למעשה, בוצע במטרה ברורה להפוך את יפאן ל´פוקוקו-קיוהי´, לאמור: "ארץ עשירה, צבא חזק". חשוב לזכור, שהחלטתה זו של יפאן להכנס לעולם המודרני הכילה, מלכתחילה, יסוד מאיים שמקורו בשנאת זרים לא פחות מאשר בהערצתם, היפאנים היו תמיד זריזים בקליטה שמתוך חיקוי, אבל ברמה תועלתנית גרידא... ...ובעוד שיפן הפגינה בולמוס פרגמאטי בבליעת אמצעים מערביים,, היא גילתה ענין מועט במטרות מערביות; השפעתם של אידיאלים קלאסיים עתיקי-ימים, או של ההומאניזם מתקופת הרנסאנס, היתה זעומה ביותר. ואומנם ראוי להדגיש שיפאן נמשכה לחדשנות מודרנית, לא לאמיתות עתיקות. באופו מסוים היו היפאנים תמיד אנישם בעלי הלך מחשבה מודרני: "מודרניים מאז הפרה-היסטוריה". הם אימצו פעלולים ועיטורים, את הטכני והשטחי... אבל מרקם התרבותי לא הושפע ממש. בידודה הממושך של יפאן לא סימן קפיאה על השמרים. ההיפך מזה נכון. לא היה ביפאן מאום מן הסבילות והניוון הפטליסטי של סין, אלו שתי ארצות שונות מאוד, שני עמים שונים בתכלית. לא אחת נאמר, שהסינים חיים במרחב במימד המרחב, והיפאנים במימד הזמן. סין התפתחה במישורי הצפון הגדולים, שם שרשי הציויליזציה שלה - קוסמולוגיה מוסדרת, עוטה-הוד - ושם המתינה בהשלמה מפויסת להתפתחותה האיטית, היא ראיתה את החיים במעגלים מחזוריים, כמו רוב התרבויות המזרחיות. לעומתה היתה יפאן אוסף של איים ארכרכיים, שדרתיים, דומה ליוון העתיקה, כמעט מערבית בתודעת ההתפתחות הקווית, נחפזת מנקודה לנקודה במלא המהירות הרצונית... המאפיינים הלאומיים האלה, והעובדה שתיעוש יפאן נאכף מלמעלה כתוצאה מהחלטתן השקולה של אליטות, עשויים להסביר את התקדמות היפאנית המהירה להדהים. התנועה לא היתהתגובה ספונטאנית על לחץ כוחות שוק, אלא קונסנזוס לאומי יוצא מגדר הרגיל, שנישא קדימה ללא עוררים גולוים. היה בכך דמיון רב יותר לקפיטליזם של המדינה ברוסיה שלפני 1914 מאשר לקפיטליזם הליברלי במערב, אם כי נעדרו בה ניגודי המעמדות שקרעו את רוסיה הצארית... השוואת התפתחותה של יפאן עם זו של תורכיה, למשל - שנאכפה ג"כ מלמעלה מ-1908 ואילך - תחשוף על נקלה את יתרונותיה של ממלכה אי, שגבולותיה טבעיים; שאוכלוסיתה הומוגנית בהרכבה הגזעי, הדתי והלשוני; ואשר לה, דבר שאין להמעיט בערכו, מסורת חזקה ועתיקת יומין של אחדות אל מול כוחות חיצוניים, סגולות שתורכיה לא נתברכה אף באחת מהן. ליפאן היה גם יתרון כלכלי חשוב שהתעלמו ממנו לא אחת בזמנו (ומאז): טכנולוגיה בינונית מפותחת כהלכה, עם מאות אלפי בעלי מלאכה מיומנים ומסורת של משמעת עבודה בת הרבה מאת שנים. אבל היו ליפאן גם חולשות בסיסיות ששיקפו את הארכאיות שלה. עד 1945 לא היתה בה מערכת חוקים קבועה, היו לה כללים, צופני התנהגות, מושגי צדק שבאו לידי ביטוי בצורות סמליות - ממש כמו במצרים העתיקה, אבל לא היתה לה חוקת עונשין נאותה, לא מערכת של חוקים שנחקקו, ואף לא סדרי דין של משפט מקובל... היעדר תיחום מוחלט בין טוב ורע, מותר ואסור, חוק ואנדרלמוסיה, חשף את יפאן במיוחד לפני הרלטיביזם שטופח במערב במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל מקור חולשתה זו קדום יותר. ב-1868, כאשר פנתה יפאן אל אירופה לקבל הדרכה מעשית, היא ביקשה נורמות התנהגות בד בבד עם טכנולוגיות. ומה מצאה? ריאלפוליטיק נוסח ביסמרק. אח"כ באו הנהירה לאפריקה, מירוץ החימוש, אכזריות מכונת המלחמה של לודנדורף ופולחן הכח באמצעות אלימות שהגיע לשיאו בנצחון הפוטש של לנין. הוא ממשיך עוד רבות, אך איני יכול ואיני רוצה לצטט את כל הפרק... הבאתי רק ראשי פרקים של החלק הראשון בפרק זה. הפרק ארוך, הוא דן בעיקר ביפאן ובסין, ההשפעות שהיו לגזענות נגד הצהובים על יפאן, ההשפעות שהיו למהפכה, כםפי שראינו, ההשפעות שהיו למאורעות באירופה על ההתפתחות היפאנית, על שליטת הקיצונים בה... בסין, על הנסיון הנואל להקים בה רפובליקה, על מלחמות הגנרלים, על הקמת המק"ס, ועל מה שהוביל למלחמת סין-יפאן ועוד...
ציטוט מתוך ספרו של "פול ג´ונסון", עליו דיברנו כאן באשכול הספרים. (היסטוריה של הזמן המודרני, חלק א פרק חמישי) "מלומד מערבי הבוחן את יפאן המודרנית, לא ימלט מן התחושה כי היא קורבנה של גישת הכוליות, הגורסת שלמאורעות פוליטיים ולמגמות מוסריות מסקנות בכל רחבי העולם. יפאן נוגעה ברלטיביזם של המערב, שגרם לגידול אימתני בחולשות בהתנהגותה וכך הטילה עצמה אל תופת אימי המאה העשרים. בראשית העידן המודרני היתה יפאן ארץ נידחת מאד, מבחינה מסוימת קרובה יותר לחברת מצרים העתיקה מאשר לאירופה של אחרי הרנסאנס. הקיסר, ה´טנו´, נחשב ארא-היטו-גאמי, "אדם, בן ההוה החי, שליט על פני האדמה, שהינו בה בעת גם אל". הטנו הראשון החל למלוך בשנת 660 לפנה"ס, בתקופת השושלת העשרים וחמש במצים, ושלטון זרעו נמשך עד היום, לעתים בדרך האימוץ, על פני אלפיים וחמש מאות שנה. זהו בית המלוכה העתיק בעולם הנושא עימו, טבועים בענבר השושלת, רצפים קמאיים מוזרים. "השליח אל איי הודו" במאה השש-עשרה, פראנסיס קסאווייאר, סבר כי היפאנים שנתקל בהם יהיו, אודות לאדיקותם ועוז רוחם, מומרים נוצרים אידיאליים, אבל המריבות הפנימיות בין המסיונרים הניעו את יפאן לדחות את הנצרות. ברבע השני של המאה השבע-עשרה הסתגרה הארץ מפני העולם האירופי. נבצר ממנה לחלוטין להטמיע את מושגי אחריותו המוסרית של הפרט, תרומת המסורת היהודית נוצרית; תחת זאת שימרה משקעים חזקים של הערבות הקיבוצית האופיינית לעולם העתיק. בשנות החמישים של המאה הקודמת, הבקיע המערב את דרכו לתוך חברה מאופקת זו. כעבור עשור, בפחדו מפני התיישבות או מפני גורלה של סין, חלק ניכר מהמעדמ השליט ביפאן קיבל החלטה קיבוצית לחולל הפיכה מלמעלה, לאמץ נוהגים מערביים הנחוצים להישרדות עצמאית ולהיות לאומה "מודרנית" חזקה. מה שנודעה כרסטורציה של מייג´י מ-3 בינואר 1868, שביטלה את השוגונות, את שלטון ראש לשכת החצר, והשיבה על כנו את הקיסר כשליט למעשה, בוצע במטרה ברורה להפוך את יפאן ל´פוקוקו-קיוהי´, לאמור: "ארץ עשירה, צבא חזק". חשוב לזכור, שהחלטתה זו של יפאן להכנס לעולם המודרני הכילה, מלכתחילה, יסוד מאיים שמקורו בשנאת זרים לא פחות מאשר בהערצתם, היפאנים היו תמיד זריזים בקליטה שמתוך חיקוי, אבל ברמה תועלתנית גרידא... ...ובעוד שיפן הפגינה בולמוס פרגמאטי בבליעת אמצעים מערביים,, היא גילתה ענין מועט במטרות מערביות; השפעתם של אידיאלים קלאסיים עתיקי-ימים, או של ההומאניזם מתקופת הרנסאנס, היתה זעומה ביותר. ואומנם ראוי להדגיש שיפאן נמשכה לחדשנות מודרנית, לא לאמיתות עתיקות. באופו מסוים היו היפאנים תמיד אנישם בעלי הלך מחשבה מודרני: "מודרניים מאז הפרה-היסטוריה". הם אימצו פעלולים ועיטורים, את הטכני והשטחי... אבל מרקם התרבותי לא הושפע ממש. בידודה הממושך של יפאן לא סימן קפיאה על השמרים. ההיפך מזה נכון. לא היה ביפאן מאום מן הסבילות והניוון הפטליסטי של סין, אלו שתי ארצות שונות מאוד, שני עמים שונים בתכלית. לא אחת נאמר, שהסינים חיים במרחב במימד המרחב, והיפאנים במימד הזמן. סין התפתחה במישורי הצפון הגדולים, שם שרשי הציויליזציה שלה - קוסמולוגיה מוסדרת, עוטה-הוד - ושם המתינה בהשלמה מפויסת להתפתחותה האיטית, היא ראיתה את החיים במעגלים מחזוריים, כמו רוב התרבויות המזרחיות. לעומתה היתה יפאן אוסף של איים ארכרכיים, שדרתיים, דומה ליוון העתיקה, כמעט מערבית בתודעת ההתפתחות הקווית, נחפזת מנקודה לנקודה במלא המהירות הרצונית... המאפיינים הלאומיים האלה, והעובדה שתיעוש יפאן נאכף מלמעלה כתוצאה מהחלטתן השקולה של אליטות, עשויים להסביר את התקדמות היפאנית המהירה להדהים. התנועה לא היתהתגובה ספונטאנית על לחץ כוחות שוק, אלא קונסנזוס לאומי יוצא מגדר הרגיל, שנישא קדימה ללא עוררים גולוים. היה בכך דמיון רב יותר לקפיטליזם של המדינה ברוסיה שלפני 1914 מאשר לקפיטליזם הליברלי במערב, אם כי נעדרו בה ניגודי המעמדות שקרעו את רוסיה הצארית... השוואת התפתחותה של יפאן עם זו של תורכיה, למשל - שנאכפה ג"כ מלמעלה מ-1908 ואילך - תחשוף על נקלה את יתרונותיה של ממלכה אי, שגבולותיה טבעיים; שאוכלוסיתה הומוגנית בהרכבה הגזעי, הדתי והלשוני; ואשר לה, דבר שאין להמעיט בערכו, מסורת חזקה ועתיקת יומין של אחדות אל מול כוחות חיצוניים, סגולות שתורכיה לא נתברכה אף באחת מהן. ליפאן היה גם יתרון כלכלי חשוב שהתעלמו ממנו לא אחת בזמנו (ומאז): טכנולוגיה בינונית מפותחת כהלכה, עם מאות אלפי בעלי מלאכה מיומנים ומסורת של משמעת עבודה בת הרבה מאת שנים. אבל היו ליפאן גם חולשות בסיסיות ששיקפו את הארכאיות שלה. עד 1945 לא היתה בה מערכת חוקים קבועה, היו לה כללים, צופני התנהגות, מושגי צדק שבאו לידי ביטוי בצורות סמליות - ממש כמו במצרים העתיקה, אבל לא היתה לה חוקת עונשין נאותה, לא מערכת של חוקים שנחקקו, ואף לא סדרי דין של משפט מקובל... היעדר תיחום מוחלט בין טוב ורע, מותר ואסור, חוק ואנדרלמוסיה, חשף את יפאן במיוחד לפני הרלטיביזם שטופח במערב במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל מקור חולשתה זו קדום יותר. ב-1868, כאשר פנתה יפאן אל אירופה לקבל הדרכה מעשית, היא ביקשה נורמות התנהגות בד בבד עם טכנולוגיות. ומה מצאה? ריאלפוליטיק נוסח ביסמרק. אח"כ באו הנהירה לאפריקה, מירוץ החימוש, אכזריות מכונת המלחמה של לודנדורף ופולחן הכח באמצעות אלימות שהגיע לשיאו בנצחון הפוטש של לנין. הוא ממשיך עוד רבות, אך איני יכול ואיני רוצה לצטט את כל הפרק... הבאתי רק ראשי פרקים של החלק הראשון בפרק זה. הפרק ארוך, הוא דן בעיקר ביפאן ובסין, ההשפעות שהיו לגזענות נגד הצהובים על יפאן, ההשפעות שהיו למהפכה, כםפי שראינו, ההשפעות שהיו למאורעות באירופה על ההתפתחות היפאנית, על שליטת הקיצונים בה... בסין, על הנסיון הנואל להקים בה רפובליקה, על מלחמות הגנרלים, על הקמת המק"ס, ועל מה שהוביל למלחמת סין-יפאן ועוד...
