גדי בית הלחמי
New member
תיאור חווית הרדמה ספינאלית (חלק 1)
מי שסוחב כמה טון רהיטים, ארגזי ספרים, כלי בית ועוד – שלא יתפלא שפתאום יש לו בקע מפשעתי (או "קילה" או "הרנייה", וכנראה שיש לזה עוד שמות) ושהוא צריך לעבור ניתוח. טוב זה ניתוח שעושים עשרה בלירה אבל עדיין זו פתיחת בטן וזה בהרדמה. אני עשיתי הרדמה חלקית, כלומר מהפופיק ומטה. קוראים לזה "הרדמה ספינאלית" מהמילה ספיינל (spinal) כלומר שידרתי (של עמוד השדרה). זה דומה להרדמה אפידוראלית אבל זה משהו אחר ומי שרוצה לדעת מה ההבדל שישאל רופא (אני אהיה רופא רק בגלגול הבא הקרב ובא). אבל מאחר ולפני הניתוח (שהיה אתמול בערב באסותא פתח-תקווה) חיפשתי באינטרנט תיאור של החוויה כדי שאדע לפני מה אני עומד, ולא מצאתי – אז הנה אני מגיש לכם את התיאור וזאת כשירות לציבור המובלים לשולחנות הניתוח. אחרי שאחות בלונדה עם ציפורניים אדומות באורך חצי מטר שקלה אותי מדדה אותי גילחה אותי וגערה בי מידי פעם (זה קטע של אחיות ואינו תלוי בסוג הניתוח/הרדמה) הופשטתי לחלוטין (כולל שעון משקפיים תכשיטים וכד') והולבשתי בחלוקים המעצבנים של בתי חולים - אחד מלפנים ואחד מאחור - עטפתי את כפות רגלי בניילונים קטנים וכך גם את ראשי הכמעט קירח והובלתי אחר כבוד ואחר בלונדה אחרת אל המעלית העולה לחדרי הניתוח. היינו כמה גברים ונשים בדרך לניתוחים שונים והתהלוכה עברה, כשבראשה בלונדה-2, דרך כמה מסדרונות ומבואות כשכל באי בית-החולים צופים בנו בעניין רב וממלמלים זה לזה תוך שהם מסתירים פיהם בידיהם ועיניהם נעוצות בנו. היה מביך. יותר מכך – היה קר. בעיקר ברגלים היחפות והמרשרשות בכיסויי הניילון הדקיקים. בקומת חדר הניתוח שוב הוכנסנו לחדר המתנה שם עשינו את שעלינו לעשות בחדר זה. המתנו. הפעם כל אחד המתין לפגישה אישית ומרגשת עם רופאו מרדימו. מניסיוני עד היום (שלש הרדמות מלאות ואחת ספינאלית) מרדימים הם בעלי חיים שהאבולוציה וויתרה להם על שריר החיוך. ובצדק. אתה לא צריך מרדים חביב וטוב לב. אתה צריך מרדים שלא יהרוג אותך ולא ישתק אותך. ושיעיר אותך בזמן (אחרת תאחר). ושיישאר איתך עד הסוף ולא ילך לסידורים באמצע. אחר כך בא המנתח שלך ומתחיל לקשקש עליך בעט כדורי במקום שבו בלונדה-1 גילחה אותך על יבש. זה כדי להזכיר לו בתחילת הניתוח שאנחנו בניתוח בקע מפשעתי פשוט בצד שמאל ולא כריתת אונת מוח ימנית וזה בכלל לא מצחיק כי היו דברים מעולם. אם יש לכם מזל אז ד"ר גיל אוחנה הוא המנתח שלכם. (אני חייב את הפיסקה הזו. מגיע לו ובענק). כשהכרתי אותו ישר חשדתי בו. למה הוא כזה נחמד אלי? למה הוא מרים את ראשו ומישיר בי מבט ומסביר לי הכול באריכות ובשקט? בטח אין לו ניסיון... בטח אני המנותח הראשון בחייו והוא צריך אותי בשביל הרזומה שלו... אבל לד"ר אוחנה כ-1500 ניתוחים מסוג זה מאחוריו והוא עדיין נחמד למנותחים. חיה מוזרה. אחרי השיחה עם המרדים והמנתח הובלתי שוב, הפעם על ידי מי שהוגדר כסניטר, אל תוך חדר הניתוח שכמו כל חדרי ניתוח בעולם הוא קר ומנוכר. למה כל כך קר שם? אני מוכן לתרום להם תנור ספיראלה. באמת. הייתה שם אחות עם קובע מצויר ומעיל פליס רכוס עד צוואר. אתה מנסה לקלוט להבין ולהכיל את כל הפרטים הרבים שמסביב אבל הפחד והדאגה לא מאפשרים זאת. אני יודע שזו זריקה בגב ושזה כואב. למרות שכבר הספקתי בחיי לחוות כאבים שהם בקטגורית "חבל-על-הזמן", אני ממש לא רוצה את הזריקה הזו. אני בן חמישים וחמש, הקמתי שתי משפחות ופרקתי את שתיהן, יש לי שלש בנות, נלחמתי במלחמה אמיתית והזדמן לי להריח את הבל פיו של המוות, אבל חמישים שנים נושרות ממני באחת ואני בן חמש ומפוחד. הסניטר מוביל אותי באדיבות אל השולחן ומושיב אותי עליו כשרגליי משתלשלות ממנו הצידה. המרדים הקשוח ניצב מאחורי בצד השני של השולחן ומסיר ממני את החלוק. קר. ואז הוא מורח בפתאומיות ובתנועות מהירות מאד, על כל הגב התחתון, חומר חיטוי בטמפרטורה של חצי מעלה צלסיוס. כך זה מרגיש. אי אפשר להתאפק וזעקת הפתעה מהקור נמלטת מפי ואני מנתר ומיד זוכה לגערה מאחורי. הסניטר החביב (והענק) עומד מולי, ידו האחת מחזיקה את שתי רגלי והשנייה מלפפת את צווארי ומושכת אותי מעט קדימה לתנועה שמעגלת את הגב. אני עדיין בישיבה. אני רועד. קצת מקור וקצת מפחד. החיטוי הקפוא חוזר על עצמו שלוש פעמים וזה טוב. אני לא צריך זיהום שדרתי. לא היום. ואז הזריקה. היא כואבת אבל לא יותר מכזו שאצל רופא שיניים. זה הפחד מהכאב שאוכל אותי ואני נתלה על הזרועות של הסניטר וצובט אותן בכל כוחי כדי להתגבר על הכאב (שהוא רק הפחד מכאב) תוך שאני ממלמל לתוך אוזנו "סליחה, סליחה". ברגע זה הסניטר הוא האדם הכי קרוב אלי ולא רק פיזית. אני מוקיר לו תודה על סבלנותו, סובלנותו ועל כך שהזרועות שלו הן הדבר היחיד החם בחדר. אחרי שניות שנדמות כנצח – הקשוח מאחור שולף את המחט באבחה אחת שגם זו פעולה מכאיבה שמקפיצה אותי תוך זעקה חלושה ושוב אני זוכה לגערה מאחורי בתוספת "אל תזוז – זה מאד מסוכן כשאתה זז ככה" מה שלא ממעיט מחרדתי. בזאת נגמרת מסכת הכאבים. ההרדמה כואבת - אבל לא ממש. העניין הוא שאף אחד לא מכין אותך לפרטים הקטנים של המהלך. הכול חדש, מפתיע, זר ומפחיד ובעיקר – כמו שאמרתי – קר ומנוכר. (המשך בחלק 2)
מי שסוחב כמה טון רהיטים, ארגזי ספרים, כלי בית ועוד – שלא יתפלא שפתאום יש לו בקע מפשעתי (או "קילה" או "הרנייה", וכנראה שיש לזה עוד שמות) ושהוא צריך לעבור ניתוח. טוב זה ניתוח שעושים עשרה בלירה אבל עדיין זו פתיחת בטן וזה בהרדמה. אני עשיתי הרדמה חלקית, כלומר מהפופיק ומטה. קוראים לזה "הרדמה ספינאלית" מהמילה ספיינל (spinal) כלומר שידרתי (של עמוד השדרה). זה דומה להרדמה אפידוראלית אבל זה משהו אחר ומי שרוצה לדעת מה ההבדל שישאל רופא (אני אהיה רופא רק בגלגול הבא הקרב ובא). אבל מאחר ולפני הניתוח (שהיה אתמול בערב באסותא פתח-תקווה) חיפשתי באינטרנט תיאור של החוויה כדי שאדע לפני מה אני עומד, ולא מצאתי – אז הנה אני מגיש לכם את התיאור וזאת כשירות לציבור המובלים לשולחנות הניתוח. אחרי שאחות בלונדה עם ציפורניים אדומות באורך חצי מטר שקלה אותי מדדה אותי גילחה אותי וגערה בי מידי פעם (זה קטע של אחיות ואינו תלוי בסוג הניתוח/הרדמה) הופשטתי לחלוטין (כולל שעון משקפיים תכשיטים וכד') והולבשתי בחלוקים המעצבנים של בתי חולים - אחד מלפנים ואחד מאחור - עטפתי את כפות רגלי בניילונים קטנים וכך גם את ראשי הכמעט קירח והובלתי אחר כבוד ואחר בלונדה אחרת אל המעלית העולה לחדרי הניתוח. היינו כמה גברים ונשים בדרך לניתוחים שונים והתהלוכה עברה, כשבראשה בלונדה-2, דרך כמה מסדרונות ומבואות כשכל באי בית-החולים צופים בנו בעניין רב וממלמלים זה לזה תוך שהם מסתירים פיהם בידיהם ועיניהם נעוצות בנו. היה מביך. יותר מכך – היה קר. בעיקר ברגלים היחפות והמרשרשות בכיסויי הניילון הדקיקים. בקומת חדר הניתוח שוב הוכנסנו לחדר המתנה שם עשינו את שעלינו לעשות בחדר זה. המתנו. הפעם כל אחד המתין לפגישה אישית ומרגשת עם רופאו מרדימו. מניסיוני עד היום (שלש הרדמות מלאות ואחת ספינאלית) מרדימים הם בעלי חיים שהאבולוציה וויתרה להם על שריר החיוך. ובצדק. אתה לא צריך מרדים חביב וטוב לב. אתה צריך מרדים שלא יהרוג אותך ולא ישתק אותך. ושיעיר אותך בזמן (אחרת תאחר). ושיישאר איתך עד הסוף ולא ילך לסידורים באמצע. אחר כך בא המנתח שלך ומתחיל לקשקש עליך בעט כדורי במקום שבו בלונדה-1 גילחה אותך על יבש. זה כדי להזכיר לו בתחילת הניתוח שאנחנו בניתוח בקע מפשעתי פשוט בצד שמאל ולא כריתת אונת מוח ימנית וזה בכלל לא מצחיק כי היו דברים מעולם. אם יש לכם מזל אז ד"ר גיל אוחנה הוא המנתח שלכם. (אני חייב את הפיסקה הזו. מגיע לו ובענק). כשהכרתי אותו ישר חשדתי בו. למה הוא כזה נחמד אלי? למה הוא מרים את ראשו ומישיר בי מבט ומסביר לי הכול באריכות ובשקט? בטח אין לו ניסיון... בטח אני המנותח הראשון בחייו והוא צריך אותי בשביל הרזומה שלו... אבל לד"ר אוחנה כ-1500 ניתוחים מסוג זה מאחוריו והוא עדיין נחמד למנותחים. חיה מוזרה. אחרי השיחה עם המרדים והמנתח הובלתי שוב, הפעם על ידי מי שהוגדר כסניטר, אל תוך חדר הניתוח שכמו כל חדרי ניתוח בעולם הוא קר ומנוכר. למה כל כך קר שם? אני מוכן לתרום להם תנור ספיראלה. באמת. הייתה שם אחות עם קובע מצויר ומעיל פליס רכוס עד צוואר. אתה מנסה לקלוט להבין ולהכיל את כל הפרטים הרבים שמסביב אבל הפחד והדאגה לא מאפשרים זאת. אני יודע שזו זריקה בגב ושזה כואב. למרות שכבר הספקתי בחיי לחוות כאבים שהם בקטגורית "חבל-על-הזמן", אני ממש לא רוצה את הזריקה הזו. אני בן חמישים וחמש, הקמתי שתי משפחות ופרקתי את שתיהן, יש לי שלש בנות, נלחמתי במלחמה אמיתית והזדמן לי להריח את הבל פיו של המוות, אבל חמישים שנים נושרות ממני באחת ואני בן חמש ומפוחד. הסניטר מוביל אותי באדיבות אל השולחן ומושיב אותי עליו כשרגליי משתלשלות ממנו הצידה. המרדים הקשוח ניצב מאחורי בצד השני של השולחן ומסיר ממני את החלוק. קר. ואז הוא מורח בפתאומיות ובתנועות מהירות מאד, על כל הגב התחתון, חומר חיטוי בטמפרטורה של חצי מעלה צלסיוס. כך זה מרגיש. אי אפשר להתאפק וזעקת הפתעה מהקור נמלטת מפי ואני מנתר ומיד זוכה לגערה מאחורי. הסניטר החביב (והענק) עומד מולי, ידו האחת מחזיקה את שתי רגלי והשנייה מלפפת את צווארי ומושכת אותי מעט קדימה לתנועה שמעגלת את הגב. אני עדיין בישיבה. אני רועד. קצת מקור וקצת מפחד. החיטוי הקפוא חוזר על עצמו שלוש פעמים וזה טוב. אני לא צריך זיהום שדרתי. לא היום. ואז הזריקה. היא כואבת אבל לא יותר מכזו שאצל רופא שיניים. זה הפחד מהכאב שאוכל אותי ואני נתלה על הזרועות של הסניטר וצובט אותן בכל כוחי כדי להתגבר על הכאב (שהוא רק הפחד מכאב) תוך שאני ממלמל לתוך אוזנו "סליחה, סליחה". ברגע זה הסניטר הוא האדם הכי קרוב אלי ולא רק פיזית. אני מוקיר לו תודה על סבלנותו, סובלנותו ועל כך שהזרועות שלו הן הדבר היחיד החם בחדר. אחרי שניות שנדמות כנצח – הקשוח מאחור שולף את המחט באבחה אחת שגם זו פעולה מכאיבה שמקפיצה אותי תוך זעקה חלושה ושוב אני זוכה לגערה מאחורי בתוספת "אל תזוז – זה מאד מסוכן כשאתה זז ככה" מה שלא ממעיט מחרדתי. בזאת נגמרת מסכת הכאבים. ההרדמה כואבת - אבל לא ממש. העניין הוא שאף אחד לא מכין אותך לפרטים הקטנים של המהלך. הכול חדש, מפתיע, זר ומפחיד ובעיקר – כמו שאמרתי – קר ומנוכר. (המשך בחלק 2)
