ריקי זו אני
Well-known member
מתברר בדיעבד שכבר שנה אני מתכננת להגיע... ולבקר בנובה.
שנה שאני אומרת לעצמי 'השבוע '... או 'השבת' וחושבת לי בשבת שהכי הכי... לעשות את 232
ואת הנובה... ביום שישי... וכך הלאה עד שהיום יצאנו לדרך.
אני אשה חזקה תמיד. ישנם שאחורי גבי אמרו עלי דברים קשים... בעיקר על אכזריותי
וחוסר האנושיות שלי מול קולגות או מול שותפים מסחריים. בקול רם אמרו לי בפנים
שאני למען הצלחתי מוכנה לדרוך על צווארי אנשים חיים...
בביתי... פנימה בנותי אמרו לי בצעירותן שהפנים שלי משתנות... הופכות לקשוחות...
אשה מברזל.
'איך איך, מזיקה את העסקים שלה'... - אש חזקה אבל פוחדת פחד מוות לרדת לנובה.
להביט פנים מול פנים אל הפנים היפות כל כך של צעירות וצעירים שכמו כל הצעירים בני גילם
ובתקופתם רצו... WםW
שנה.
חשבתי ביני לביני שעד שלא אהיה שם... לא אבין... ואלי גם אחרי לא אבין... הרי מה העניין מה,
אני חלק מהעם הזה... חלק אינטגרלי מהעם אז ולמי שיש או היה ספק בכך... שיקפוץ לי.
הבנים שלי במלחמה. הבנימין שלי עזב הכל ויצא להילחם. הוא מילואימניק ללא יחידה מסודרת...
שמשכיר את כישוריו הצבאיים היחודיים לכל דורש (קציני קישור, מ"פאים, מג"דים) שמבקש לוחם על מוכח...
- כמובן בעבור שכר של איך נאמר זאת... נעזוב.
תאריך גיוס לשמ"פ 7/10/23... עוד בן לוחם באוגדת הקומנדו תאריך גיוס לשמ"פ 7/10/23...
וחתן. מפקד גדוד מילואים... חי"ר.
אז הבינימין שלי בחופשה... הכי ארוכה עד הלום... משישי (אתמול) עד שלישי...
עלה לג'יפ... הנכדה הבכורה שלי בת ה-16 אמרה לי שהיא היתה רוצה להיות שם...
בת 16... נערה תמימה שכמה אחיות ואחים של בנות גילה...
בת 16 שהלכה לנחם חברות... לא מעט חברות. בת 16... בסך הכל שמכירה שמית אחיות ואחים של חברות...
חברות ממש - שהיו שם... וחזרו משם אבל לא. נתקעו בין קני הנשקים לבין החזרה לשיגרה 'נורמלית'.
נסענו.
נסיעה רגילה לגמרי... נכון... האויר מתחיל להיות דחוס מעט כשאנחנו חולפים על שדרות...לכיוון צומת שער הנגב.
מיגונית. שורה ארוכה של מכוניות נעמדות בלי סדר... לצד המיגונית. צבעונית. כמו מפלצת יורקת אש שצבעה את עצמה בצבעים מפתים...
לא עצרנו. עצרנו במיגונית שבכניסה לבארי. נכנסים רואים ומסתלקים באותה השניה...
כמו מי שלא יודע לשחות ונופל למים עמוקים? כזה.
היה לי ברור שבנובה יהיו הרבה מכוניות והרבה בני אדם. טעיתי. טעיתי פעמיים... פעם אחת הבנתי שהמסיבה נערכה בצד השני של הכביש...
אז לא. ועוד טיעיתי בכמויות המבקרים. היו שם אלפים על אלפים של מבקרים בכל רגע נתון.
התפרקתי. זה לא הבכי... זו לא שאלת הכמות של הנרצחים... שמח אנוש פשוט לא תופס...
לא בגיל 16 ולא בגיל 61...
עם ישראל לא צוחק בנובה... אני חושבת שעם ישראל פשוט עמד שם נבוך... מבולבל...
ומאשים .
הדרך לנובה... והדרך מהנובה... וקטעי מה שראינו בטלביזיה... אז ב7/10 התערבבו....
ורק השאלות נעשו פי אלף יותר קשות... יותר נוקבות. ותשובות? כנראה שבעוד 80 או 90 שנה
אם זה יחפוף לשקולים פוליטיים כאלה ואחרים נקבל... מתוך ארכיונים שלא מעט מהנכתב שם - הושחר.
חג סוכות שמח עם ישראל
שנה שאני אומרת לעצמי 'השבוע '... או 'השבת' וחושבת לי בשבת שהכי הכי... לעשות את 232
ואת הנובה... ביום שישי... וכך הלאה עד שהיום יצאנו לדרך.
אני אשה חזקה תמיד. ישנם שאחורי גבי אמרו עלי דברים קשים... בעיקר על אכזריותי
וחוסר האנושיות שלי מול קולגות או מול שותפים מסחריים. בקול רם אמרו לי בפנים
שאני למען הצלחתי מוכנה לדרוך על צווארי אנשים חיים...
בביתי... פנימה בנותי אמרו לי בצעירותן שהפנים שלי משתנות... הופכות לקשוחות...
אשה מברזל.
'איך איך, מזיקה את העסקים שלה'... - אש חזקה אבל פוחדת פחד מוות לרדת לנובה.
להביט פנים מול פנים אל הפנים היפות כל כך של צעירות וצעירים שכמו כל הצעירים בני גילם
ובתקופתם רצו... WםW
שנה.
חשבתי ביני לביני שעד שלא אהיה שם... לא אבין... ואלי גם אחרי לא אבין... הרי מה העניין מה,
אני חלק מהעם הזה... חלק אינטגרלי מהעם אז ולמי שיש או היה ספק בכך... שיקפוץ לי.
הבנים שלי במלחמה. הבנימין שלי עזב הכל ויצא להילחם. הוא מילואימניק ללא יחידה מסודרת...
שמשכיר את כישוריו הצבאיים היחודיים לכל דורש (קציני קישור, מ"פאים, מג"דים) שמבקש לוחם על מוכח...
- כמובן בעבור שכר של איך נאמר זאת... נעזוב.
תאריך גיוס לשמ"פ 7/10/23... עוד בן לוחם באוגדת הקומנדו תאריך גיוס לשמ"פ 7/10/23...
וחתן. מפקד גדוד מילואים... חי"ר.
אז הבינימין שלי בחופשה... הכי ארוכה עד הלום... משישי (אתמול) עד שלישי...
עלה לג'יפ... הנכדה הבכורה שלי בת ה-16 אמרה לי שהיא היתה רוצה להיות שם...
בת 16... נערה תמימה שכמה אחיות ואחים של בנות גילה...
בת 16 שהלכה לנחם חברות... לא מעט חברות. בת 16... בסך הכל שמכירה שמית אחיות ואחים של חברות...
חברות ממש - שהיו שם... וחזרו משם אבל לא. נתקעו בין קני הנשקים לבין החזרה לשיגרה 'נורמלית'.
נסענו.
נסיעה רגילה לגמרי... נכון... האויר מתחיל להיות דחוס מעט כשאנחנו חולפים על שדרות...לכיוון צומת שער הנגב.
מיגונית. שורה ארוכה של מכוניות נעמדות בלי סדר... לצד המיגונית. צבעונית. כמו מפלצת יורקת אש שצבעה את עצמה בצבעים מפתים...
לא עצרנו. עצרנו במיגונית שבכניסה לבארי. נכנסים רואים ומסתלקים באותה השניה...
כמו מי שלא יודע לשחות ונופל למים עמוקים? כזה.
היה לי ברור שבנובה יהיו הרבה מכוניות והרבה בני אדם. טעיתי. טעיתי פעמיים... פעם אחת הבנתי שהמסיבה נערכה בצד השני של הכביש...
אז לא. ועוד טיעיתי בכמויות המבקרים. היו שם אלפים על אלפים של מבקרים בכל רגע נתון.
התפרקתי. זה לא הבכי... זו לא שאלת הכמות של הנרצחים... שמח אנוש פשוט לא תופס...
לא בגיל 16 ולא בגיל 61...
עם ישראל לא צוחק בנובה... אני חושבת שעם ישראל פשוט עמד שם נבוך... מבולבל...
ומאשים .
הדרך לנובה... והדרך מהנובה... וקטעי מה שראינו בטלביזיה... אז ב7/10 התערבבו....
ורק השאלות נעשו פי אלף יותר קשות... יותר נוקבות. ותשובות? כנראה שבעוד 80 או 90 שנה
אם זה יחפוף לשקולים פוליטיים כאלה ואחרים נקבל... מתוך ארכיונים שלא מעט מהנכתב שם - הושחר.
חג סוכות שמח עם ישראל
