כי בחיים הכול יחסים - "יחסים האתגר"
שלום לירון, אז כפי שאמרתי, בני אדם בכלל, וילדים בפרט מטרתיים. בנך זקוק להרגיש קיים, שייך ורצוי ( שימי לב = קשר) הילד צריך ורוצה קשר - קשר שיאפשר לו תחושת נראות=רואים אותי, שומעים אותי, אני מורגש משמע אני קיים. לילדים יש כישרון מיוחד לקרוא מפה חברתית . הם עוסקים בהפרחת בלוני ניסוי, למשל, בוכה אמא מחבקת מסקנה כדאי לבכות. מנדנד- אמא כועסת (= נותנת יחס) מסקנה כדאי לנדנד. מתחיל להרביץ - אימא כועסת וגם מענישה(= המון יחס, המון אמא). ואז... הוא אומר לעצמו באופן לא מודע, הנה מצאתי מכרה זהב, מצאתי את הדרך לקבל כאן הרבה יחס וזה מה שאני צריך כי זה משביע את הצורך שלי להרגיש אהוב, בעל ערך, בעל חשיבות ולא סתם עוד עובר אורך מזדמן וזניח. ואז... הילד מתחיל להתאמן בהתנהגות שמניבה יחס, הופך אותה לדפוס התנהגות ולימים היא הופכת לתכונת אופי מושרשת. המטרה הראשונית, הבסיסית, הפסיכולוגית היא טובה . הילד צריך ורוצה להרגיש שייך. הבעיה נובעת מהדרכים שהוא אימץ כתוצאה מטעויות בקריאת המפה. לנו ההורים יש חלק בטעויות. בהתחסויותינו תרמנו למעגל היחסים. מה עושים? עוצרים וחושבים. מבינים שהילד טעה, ותפקידנו לעלות אותו למסלול יצירת קשרים בדרכים מועילות. ואז... מזמנים לו הזדמנויות להיות מועיל, מעריכים אותו, מגלים לו את יכולותיו, מגדילים התייחסות להתנהגויות נאותות ומקובלות, מקטינים (לאפס) התייחסויות להתנהגויות מפריעות(בוכה, מנדנד, מרביץ). חושבים מה אנחנו יכולים לעשות ברגעים אלה ( למשל, להתרחק, בשקט, בקור רוח, ללא כעס, זו הזדמנות להדגים לילד איך פועלים כשלא מרוצים, כשמאוכזבים, כמתוסכלים - אני אימא שלך מסוגלת להיות מאופקת, עניינית. המסר גם אתה יכול, יש עוד דרכים להביע חוסר מרוצות. לירון, הילד קטן, מערכת היחסים התחילה עם המון תשומת לב, הפכה למערכת יחסים של תשומת לב יתרה(כלומר, הילד מקבל יותר מידי תשומת לב- גם כשלא צריך), וכרגע היא מסלימה ( עם הכעסים והעונשים) למישור של מערכת יחסים המבוססת על מאבקי כוח. וחבל!!! במאבק אין מנצחים, כולם מפסידים. עלייך להיות חכמה ( ולא צודקת) לעצור ולשנות את המעגל. מה דעתך? עינת גבע, מורה במדרשה להכשרת אנשי מקצוע בתחום היחסים במשפחה, מכון אדלר.
