תיק תק
תיק תק
כל פעם לפני שהירח עולה ממש, אבל ממש לשמים, לפני שהתריסים מתחילים לשקשק גם הם, לפני התקווה של ערוץ 1 ולפני שאני מתכסה בשמיכת פוך הקצת הרבה כחולה וההרבה קצת ישנה, שמיכה כזו של יין, שאף פעם לא נפרדים ממנה, שכל שנה זה אומר עוד זכרון ועוד זכרון שווה עוד אהבה וכמה אהבה ככה לעולם לא תעזבו אותה, שמיכה כזו ענקית, מסוג השמיכות שאף אחד לא מייצר היום, כמה כבדה ככה שווה, וכל פעם שניה לפני שאני מתכסה בשמיכת הפוך הזו, במיוחד בחורף, בטח בחורף, אני נזכר ביוסף הזקן. גרנו, אמא ואני, בבית דירות ישן, בשדרה שליד הפינה שליד הקיוסק שליד המספרה שעלתה באש לפני שנתיים, בבית כזה של המון דירות של המון אנשים שהיו רוצים עתיד טוב יותר אבל תקועים בהווה מחורבן, אבא אמר שהוא נורא אוהב את אמא וביום שאמא חזרה בלי שד אחד בגלל שהסרטן דווקא לא אהב את אמא הוא לקח את הנעליים, ארז את המזוודה, נתן נשיקה ואמר שהוא לא יכול להתמודד עם זה, לאמא לקחו ציצי ואבא לא יכול להתמודד עם זה, נשארנו אמא ואני בבית הישן, הכל שם היה ישן, אולי גם אנחנו, וככה אמא הייתה מחבקת אותי לפני השינה, עם השמיכה הזו, שמיכת הפוך הכחולה שלי, שאז אולי הייתה צעירה אבל כבר ידעתי שלעולם לא נפרד, יש דברים שאף פעם אי אפשר לעזוב, ואם עוזבים אז מרגישים שהנה עוד טיפה קטנה של פיסת לב דהויה הלכה איתם, לא שווה לעזוב פיסות לב, לא שווה לעזוב דברים שאסור לעזוב, וככה כשאמא הייתה מחבקת, כשאבא היה נוסע בכביש וחושב כמה הוא לא יכול להתמודד עם אמא שהיא בלי ציצי, הייתי שומע את יוסף הזקן, תיק-תיק-תק על מכונת הכתיבה שלו, וככה הייתי נרדם. על הציצי השמאלי של אמא, זה שהגן על הלב, הציצי היחיד שנשאר, מתחת לשמיכת הפוך הכחולה ועם התקתוקים של יוסף הזקן. לפעמים כל מה שנשאר לכם בלב זה התקתוקים של פעם. ותגידו תודה אם יש לכם לפחות את זה. הייתי בן 12, לכל היותר 13, כל בוקר קם לבית הספר בשעה 6, יורד למטה ולוקח את העיתון של השכנים בשביל לקרוא אולי כתוב משהו על אבא, עובר ככה מהר מהר על כל הכתבות, מחפש אצל הנפטרים לראות אולי אלוהים החזיר לאבא על זה שעזב את אמא ככה באמצע החיים, מכין לי סנדביץ` עם ריבה, נותן נשיקה לאמא בשביל שתדע שאני אף פעם לא אעזוב אותה, מחזיר את העיתון לשכנים והולך לבית הספר. אחרי שאבא עזב בשביל לחשוב מה לעשות בלי הציצי של אמא גם לאמא היו בעיות עם הציצי היחיד שכן נותר לה, ולמרות שאני אמרתי לה שזה לא משנה ושהיא עדיין אמא שלי ושיקחו לה את כל הציצים שבעולם זה לא ישנה כלום, אמא אמרה שזה כן משנה, שהיא מרגישה פגומה ומכוערת, ושהיא אפילו מבינה למה אבא עזב אותה. ביום שאבא עזב את אמא שהיה גם היום שהם לקחו לה את הציצי אמא התחילה להיראות לי קצת אחרת. היא נהייתה יותר לבנה, העור שלה התקמט, שמחת החיים נעלמה והיה נראה שהיא רק מחכה לזה שיקחו לה את הציצי השני וידפקו את המסמרים על הארון בשביל לעשות וידוי הריגה. היא נהגה לקום כל בוקר בעשר, מטפחת את עצמה מספיק בשביל שאחרים יאהבו את איך שהיא נראית ולא מבינה שאחרים יכולים ללכת לעזאזל כי בעייני עצמה היא בכלל לא נראת, הייתה מכינה קפה של בוקר עם חמישה כוסות של קופאין כי בלילה בקושי עצמה עין, הייתה הולכת לעבוד בדפוס של ידיעות, צריכה לאגד את כל העיתונים בשביל הנהגי משאיות, עובדת עד הלילה וחוזרת רק בשביל להתחמק מהבבועה שלה שעל המראה. אני מצידי הייתי חוזר כל צהריים, אולי קופץ ליריב בשביל לשחק קצת על הקומדור החדש שלהם, מקסימום קצת קדוואח עם כל החבר`ה של השכונה ואז ישר חוזר לבית הריק שלי, איפה שאני צריך לשחק אותה גם משפחה שלמה, אבא ואמא ונורמליות רגילה. ככה עברו עלי הימים עד שיום אחד נכנס אלי יוסף הזקן. בא בימים, אפור ומאפיר, עיקצוצי זקן כדרך קבע וגוף נפול וקטן. וכמה היה קטן ככה היה לו לב גדול, `על כל מה שאלוהים לוקח הוא גם נותן` לימים הוא יגיד לי, אבל אז הדבר הראשון שחשבתי עליו שהוא נראה נורא זקן ושאולי זה לא טוב שאני אדבר איתו למה הוא ידביק אותי בזקנה שלו. אחר כך הבנתי שהלוואי שהוא היה קצת מדביק אותי בו. לא תמיד להידבק זה דבר שלילי, לפעמים אולי זה הדבר היחיד שצריך. `כן?` לא הבנתי למה הוא נכנס אלינו לדירה בלי שאנחנו בכלל מכירים אותו, `אמא שלך כל יום עובדת עד מאוחר, לא?` הוא שאל וידע את התשובה ואז אני גם התחלתי להבין שרוב החיים שואלים אתכם שאלות גם אם יודעים מה אתם עונים, `כןןןן` ניסיתי לגמור עם זה כמה שיותר מהר בשביל ללכת ליריב, `אמא שלך אמרה לי שאולי משעמם לך ואולי נוכל לדבר קצת, אם אתה רוצה כמובן...` והוא המתין לתשובה, `יש לך חלב?` שאלתי בשביל שאולי יש לו קצת חלב כי מזמן לא שתיתי חלב ואני מת לשתות ולאמא אין כסף ואולי אני אדבק בזיקנה שלו אבל לפחות הרווחתי קצת חלב, `אתה רוצה` הוא חייך, פנה עלי עם הגב ותפס את המקל הליכה שלו, `אז בוא` ואני חשבתי שאין מה להפסיד, ומה זו עוד שעה בים של החיים. עלינו לקומה שלו, לקומה הרביעית, לדירה מרופטת להפליא, כל בדיל לכלוך נראה כאילו לשם נועד, כאילו כך נוצרה הדירה, ריחות משומשים של ספרים ישנים ונייר מצהיב פילחו את האוויר ושולחן עץ אבוט ישן היה תקוע באמצע שום מקום עם מלאן תלאפים של ספרים עליו. בקצה הימני שליד החלון היה שולחן כתיבה ישן, מכונת כתיבה בצבע אפרפר-שחור ושלט דלוח, גם הוא מצהיב של `העתיד נועד לאלו שחיים`. ההתרשמות הראשונה שלי הייתה שהנה הוא לקח אותי למקום של איפה שהזקנה שולטת וזה בשביל להזקין גם אותי, ושאולי החלב לא כל כך שווה את זה, `טוב, לא משנה, אולי אחר כך` באתי לברוח מהדלת בשביל להציל את עצמי, `תשאר` הוא אמר בטון שהיה נורא חלש אבל כמה חלש ככה מהפנט, `אין לך מה להפסיד`. ועשיתי המון חישובים, להפסיד, לא להפסיד, החלטתי שאם אני באמת פתאום אהפוך לזקן כמוהו אז לפחות אני אמצא את אבא ואעשה שגם הוא ככה פתאום יהיה זקן ולפחות אמא תדע שאבא סובל על זה שהוא עזב אותה ככה סתם באמצע החיים, `טוב` לחשתי חלושות, הוא הגיש לי את הכוס חלב ומשם הכל התחיל. ילד קטן שרוצה לנקום באבא עם כוס חלב פאסטורלית לבנה. יוסף הזקן. בן 83. עלה מלטביה בגלל הציונות, נשאר בגלל שנגמר הכסף ולא היה איך לעזוב את הארץ. שם היה, או, ככה לפחות הוא אמר, בהתחלה האמנתי, היום אני כבר לא יודע למה להאמין, פה בארץ אף אחד לא התעניין בספרות, כולם רצו לייבש ביצות, הוא ניסה כמה פעמים, הפסיד את כל מה שהשקיע וכל מה שנותר לו זה מספיק כסף בשביל דירה מרופטת להפליא, מכונת כתיבה יד שנייה ולכתוב למגירה שאף אחד אף פעם לא ייקרא ולא יבין. בהתחלה הייתי בא באמת רק בשביל הכוס חלב, היא הרגיעה אותי, כאילו סחפה אותי לעולם אחר, עולם לבן, עולם שקט, אחר כך באתי בגלל השעמום של להיות לבד בבית, במיוחד אחרי שאבא של יריב נסע עם הסוכנות ולקח את כל המשפחה, ובסוף התחלתי לבוא בגללו. בגלל יוסף הזקן. אמא אמרה שאין לה בעיה עם זה, `כל עוד זה עושה לך טוב` היא חיבקה אותי, ככה מהצד, ככה בשביל שאני לא ארגיש שלקחו לה ציצי אחד, `אבל אל תעשה לו בעיות` היא נתנה לי מכה על הטוסיק, `הוא יותר מדי עייף בשביל השטויות האלו`. עדיין נהגתי לקחת כל בוקר את העיתונים של השכנים בשביל לקרוא שאבא מת או לפחות נדרס ובמצב אנוש, אבל אבא מסתבר התחמק מהעיתונים ועדיין נוסע כל לילה בשביל להתמודד עם הציצי של אמא, אמא עבדה כמו שהחומרים בעצמם לא היו עובדים והבן אדם היחיד שנותר לי בחיים לדבר איתו היה יוסף הזקן. ודיברנו. ודיברנו. ודיברנו על החיים, על המוות, על אנשים ועל רגשות, על נהרות רחוקים ועולמות שמיימים, דיברנו על סיפורים ועל דימיון, דיברנו על כל מה שאפשר לדבר רק אם רוצים, רק אם מבינים, רק כשמבקשים. הוא אמר לי שהוא כותב למגירה, `אבל המגירה לא אכפת לה, למה שלא תפרסם?` והוא חייך חיוך של אחד שראה הכל ועדיין לא נשבר, הרוב, היום אני יודע, ברגע שרואים הכל כבר מזמן מוותרים, `אבל אף אחד לא רוצה לקרוא` אמר ולגם מהתה שכל כך אהב לשתות, `או שהם אוהבים ולא מבינים, ובכלל, כתיבה זה כמו לנגן, לנגן על מילים, אבל היום אף אחד לא יודע להאזין, הם סתם שומעים ומעבירים. מי צריך קוסם שעושה קסמים שלא רואים?` ואמרתי ליוסף שהוא לא מבין, שזה בכלל לא חשוב, שייראה לאנשים ויהיה מה שיהיה, מה אכפת לו מה הם בכלל חושבים, הוא רק חייך ואמר שאני צריך להתבגר, שיש דברים שרק עם הגיל מבינים, ושבכלל, אני צריך לשתות חלב ולא להתווכח עם זקנים. וככה, יום רודף חודש וחודש רודף שנה, נפלו ירחים והתרוממו שמשות, חדלו השנים ורצו החיים. `אבא שלך` הוא שאל אותי בגיל 18, בדיוק בגיל 18, כשאמא כבר לא עבדה ורק קיבלה את הקצבה החודשית ואני הייתי שמיניסט, `איפה הוא?` ואני אמרתי שאבא הלך בשביל להתמודד, שלא היה מסוגל אז הרים רגליים וברח לאן שכל האנשים בורחים, בטח עושה עסקים, עם אשה חדשה וחיים אחרים, `ואתה היום בן 18` הוא כאילו הזכיר לי את מה שלא בדיוק עניין, `אתה לא רוצה לחפש אותו? לשאול, אולי להבין?` ואני רק אמרתי שמצידי הוא כבר נפטר, ושההפך, עדיף שימות על מה שעשה לאמא ואם יש אלוהים אז הוא כבר מזמן נדם, ויוסף הזקן רק הביט בי וירדה לו דמעה מחויכת, או אולי חייך עם דמעה, `חבל` מלמל לעצמו ולגם מהתה הנצחי, `לפעמים צריך לדעת לוותר`. אמא מתה חודשיים אחרי. אני הייתי 18.2, הרב אמר לי לקרוע את החולצה השחורה, להגיד קדיש ולקבור אותה באדמה. אני הייתי ב
תיק תק
כל פעם לפני שהירח עולה ממש, אבל ממש לשמים, לפני שהתריסים מתחילים לשקשק גם הם, לפני התקווה של ערוץ 1 ולפני שאני מתכסה בשמיכת פוך הקצת הרבה כחולה וההרבה קצת ישנה, שמיכה כזו של יין, שאף פעם לא נפרדים ממנה, שכל שנה זה אומר עוד זכרון ועוד זכרון שווה עוד אהבה וכמה אהבה ככה לעולם לא תעזבו אותה, שמיכה כזו ענקית, מסוג השמיכות שאף אחד לא מייצר היום, כמה כבדה ככה שווה, וכל פעם שניה לפני שאני מתכסה בשמיכת הפוך הזו, במיוחד בחורף, בטח בחורף, אני נזכר ביוסף הזקן. גרנו, אמא ואני, בבית דירות ישן, בשדרה שליד הפינה שליד הקיוסק שליד המספרה שעלתה באש לפני שנתיים, בבית כזה של המון דירות של המון אנשים שהיו רוצים עתיד טוב יותר אבל תקועים בהווה מחורבן, אבא אמר שהוא נורא אוהב את אמא וביום שאמא חזרה בלי שד אחד בגלל שהסרטן דווקא לא אהב את אמא הוא לקח את הנעליים, ארז את המזוודה, נתן נשיקה ואמר שהוא לא יכול להתמודד עם זה, לאמא לקחו ציצי ואבא לא יכול להתמודד עם זה, נשארנו אמא ואני בבית הישן, הכל שם היה ישן, אולי גם אנחנו, וככה אמא הייתה מחבקת אותי לפני השינה, עם השמיכה הזו, שמיכת הפוך הכחולה שלי, שאז אולי הייתה צעירה אבל כבר ידעתי שלעולם לא נפרד, יש דברים שאף פעם אי אפשר לעזוב, ואם עוזבים אז מרגישים שהנה עוד טיפה קטנה של פיסת לב דהויה הלכה איתם, לא שווה לעזוב פיסות לב, לא שווה לעזוב דברים שאסור לעזוב, וככה כשאמא הייתה מחבקת, כשאבא היה נוסע בכביש וחושב כמה הוא לא יכול להתמודד עם אמא שהיא בלי ציצי, הייתי שומע את יוסף הזקן, תיק-תיק-תק על מכונת הכתיבה שלו, וככה הייתי נרדם. על הציצי השמאלי של אמא, זה שהגן על הלב, הציצי היחיד שנשאר, מתחת לשמיכת הפוך הכחולה ועם התקתוקים של יוסף הזקן. לפעמים כל מה שנשאר לכם בלב זה התקתוקים של פעם. ותגידו תודה אם יש לכם לפחות את זה. הייתי בן 12, לכל היותר 13, כל בוקר קם לבית הספר בשעה 6, יורד למטה ולוקח את העיתון של השכנים בשביל לקרוא אולי כתוב משהו על אבא, עובר ככה מהר מהר על כל הכתבות, מחפש אצל הנפטרים לראות אולי אלוהים החזיר לאבא על זה שעזב את אמא ככה באמצע החיים, מכין לי סנדביץ` עם ריבה, נותן נשיקה לאמא בשביל שתדע שאני אף פעם לא אעזוב אותה, מחזיר את העיתון לשכנים והולך לבית הספר. אחרי שאבא עזב בשביל לחשוב מה לעשות בלי הציצי של אמא גם לאמא היו בעיות עם הציצי היחיד שכן נותר לה, ולמרות שאני אמרתי לה שזה לא משנה ושהיא עדיין אמא שלי ושיקחו לה את כל הציצים שבעולם זה לא ישנה כלום, אמא אמרה שזה כן משנה, שהיא מרגישה פגומה ומכוערת, ושהיא אפילו מבינה למה אבא עזב אותה. ביום שאבא עזב את אמא שהיה גם היום שהם לקחו לה את הציצי אמא התחילה להיראות לי קצת אחרת. היא נהייתה יותר לבנה, העור שלה התקמט, שמחת החיים נעלמה והיה נראה שהיא רק מחכה לזה שיקחו לה את הציצי השני וידפקו את המסמרים על הארון בשביל לעשות וידוי הריגה. היא נהגה לקום כל בוקר בעשר, מטפחת את עצמה מספיק בשביל שאחרים יאהבו את איך שהיא נראית ולא מבינה שאחרים יכולים ללכת לעזאזל כי בעייני עצמה היא בכלל לא נראת, הייתה מכינה קפה של בוקר עם חמישה כוסות של קופאין כי בלילה בקושי עצמה עין, הייתה הולכת לעבוד בדפוס של ידיעות, צריכה לאגד את כל העיתונים בשביל הנהגי משאיות, עובדת עד הלילה וחוזרת רק בשביל להתחמק מהבבועה שלה שעל המראה. אני מצידי הייתי חוזר כל צהריים, אולי קופץ ליריב בשביל לשחק קצת על הקומדור החדש שלהם, מקסימום קצת קדוואח עם כל החבר`ה של השכונה ואז ישר חוזר לבית הריק שלי, איפה שאני צריך לשחק אותה גם משפחה שלמה, אבא ואמא ונורמליות רגילה. ככה עברו עלי הימים עד שיום אחד נכנס אלי יוסף הזקן. בא בימים, אפור ומאפיר, עיקצוצי זקן כדרך קבע וגוף נפול וקטן. וכמה היה קטן ככה היה לו לב גדול, `על כל מה שאלוהים לוקח הוא גם נותן` לימים הוא יגיד לי, אבל אז הדבר הראשון שחשבתי עליו שהוא נראה נורא זקן ושאולי זה לא טוב שאני אדבר איתו למה הוא ידביק אותי בזקנה שלו. אחר כך הבנתי שהלוואי שהוא היה קצת מדביק אותי בו. לא תמיד להידבק זה דבר שלילי, לפעמים אולי זה הדבר היחיד שצריך. `כן?` לא הבנתי למה הוא נכנס אלינו לדירה בלי שאנחנו בכלל מכירים אותו, `אמא שלך כל יום עובדת עד מאוחר, לא?` הוא שאל וידע את התשובה ואז אני גם התחלתי להבין שרוב החיים שואלים אתכם שאלות גם אם יודעים מה אתם עונים, `כןןןן` ניסיתי לגמור עם זה כמה שיותר מהר בשביל ללכת ליריב, `אמא שלך אמרה לי שאולי משעמם לך ואולי נוכל לדבר קצת, אם אתה רוצה כמובן...` והוא המתין לתשובה, `יש לך חלב?` שאלתי בשביל שאולי יש לו קצת חלב כי מזמן לא שתיתי חלב ואני מת לשתות ולאמא אין כסף ואולי אני אדבק בזיקנה שלו אבל לפחות הרווחתי קצת חלב, `אתה רוצה` הוא חייך, פנה עלי עם הגב ותפס את המקל הליכה שלו, `אז בוא` ואני חשבתי שאין מה להפסיד, ומה זו עוד שעה בים של החיים. עלינו לקומה שלו, לקומה הרביעית, לדירה מרופטת להפליא, כל בדיל לכלוך נראה כאילו לשם נועד, כאילו כך נוצרה הדירה, ריחות משומשים של ספרים ישנים ונייר מצהיב פילחו את האוויר ושולחן עץ אבוט ישן היה תקוע באמצע שום מקום עם מלאן תלאפים של ספרים עליו. בקצה הימני שליד החלון היה שולחן כתיבה ישן, מכונת כתיבה בצבע אפרפר-שחור ושלט דלוח, גם הוא מצהיב של `העתיד נועד לאלו שחיים`. ההתרשמות הראשונה שלי הייתה שהנה הוא לקח אותי למקום של איפה שהזקנה שולטת וזה בשביל להזקין גם אותי, ושאולי החלב לא כל כך שווה את זה, `טוב, לא משנה, אולי אחר כך` באתי לברוח מהדלת בשביל להציל את עצמי, `תשאר` הוא אמר בטון שהיה נורא חלש אבל כמה חלש ככה מהפנט, `אין לך מה להפסיד`. ועשיתי המון חישובים, להפסיד, לא להפסיד, החלטתי שאם אני באמת פתאום אהפוך לזקן כמוהו אז לפחות אני אמצא את אבא ואעשה שגם הוא ככה פתאום יהיה זקן ולפחות אמא תדע שאבא סובל על זה שהוא עזב אותה ככה סתם באמצע החיים, `טוב` לחשתי חלושות, הוא הגיש לי את הכוס חלב ומשם הכל התחיל. ילד קטן שרוצה לנקום באבא עם כוס חלב פאסטורלית לבנה. יוסף הזקן. בן 83. עלה מלטביה בגלל הציונות, נשאר בגלל שנגמר הכסף ולא היה איך לעזוב את הארץ. שם היה, או, ככה לפחות הוא אמר, בהתחלה האמנתי, היום אני כבר לא יודע למה להאמין, פה בארץ אף אחד לא התעניין בספרות, כולם רצו לייבש ביצות, הוא ניסה כמה פעמים, הפסיד את כל מה שהשקיע וכל מה שנותר לו זה מספיק כסף בשביל דירה מרופטת להפליא, מכונת כתיבה יד שנייה ולכתוב למגירה שאף אחד אף פעם לא ייקרא ולא יבין. בהתחלה הייתי בא באמת רק בשביל הכוס חלב, היא הרגיעה אותי, כאילו סחפה אותי לעולם אחר, עולם לבן, עולם שקט, אחר כך באתי בגלל השעמום של להיות לבד בבית, במיוחד אחרי שאבא של יריב נסע עם הסוכנות ולקח את כל המשפחה, ובסוף התחלתי לבוא בגללו. בגלל יוסף הזקן. אמא אמרה שאין לה בעיה עם זה, `כל עוד זה עושה לך טוב` היא חיבקה אותי, ככה מהצד, ככה בשביל שאני לא ארגיש שלקחו לה ציצי אחד, `אבל אל תעשה לו בעיות` היא נתנה לי מכה על הטוסיק, `הוא יותר מדי עייף בשביל השטויות האלו`. עדיין נהגתי לקחת כל בוקר את העיתונים של השכנים בשביל לקרוא שאבא מת או לפחות נדרס ובמצב אנוש, אבל אבא מסתבר התחמק מהעיתונים ועדיין נוסע כל לילה בשביל להתמודד עם הציצי של אמא, אמא עבדה כמו שהחומרים בעצמם לא היו עובדים והבן אדם היחיד שנותר לי בחיים לדבר איתו היה יוסף הזקן. ודיברנו. ודיברנו. ודיברנו על החיים, על המוות, על אנשים ועל רגשות, על נהרות רחוקים ועולמות שמיימים, דיברנו על סיפורים ועל דימיון, דיברנו על כל מה שאפשר לדבר רק אם רוצים, רק אם מבינים, רק כשמבקשים. הוא אמר לי שהוא כותב למגירה, `אבל המגירה לא אכפת לה, למה שלא תפרסם?` והוא חייך חיוך של אחד שראה הכל ועדיין לא נשבר, הרוב, היום אני יודע, ברגע שרואים הכל כבר מזמן מוותרים, `אבל אף אחד לא רוצה לקרוא` אמר ולגם מהתה שכל כך אהב לשתות, `או שהם אוהבים ולא מבינים, ובכלל, כתיבה זה כמו לנגן, לנגן על מילים, אבל היום אף אחד לא יודע להאזין, הם סתם שומעים ומעבירים. מי צריך קוסם שעושה קסמים שלא רואים?` ואמרתי ליוסף שהוא לא מבין, שזה בכלל לא חשוב, שייראה לאנשים ויהיה מה שיהיה, מה אכפת לו מה הם בכלל חושבים, הוא רק חייך ואמר שאני צריך להתבגר, שיש דברים שרק עם הגיל מבינים, ושבכלל, אני צריך לשתות חלב ולא להתווכח עם זקנים. וככה, יום רודף חודש וחודש רודף שנה, נפלו ירחים והתרוממו שמשות, חדלו השנים ורצו החיים. `אבא שלך` הוא שאל אותי בגיל 18, בדיוק בגיל 18, כשאמא כבר לא עבדה ורק קיבלה את הקצבה החודשית ואני הייתי שמיניסט, `איפה הוא?` ואני אמרתי שאבא הלך בשביל להתמודד, שלא היה מסוגל אז הרים רגליים וברח לאן שכל האנשים בורחים, בטח עושה עסקים, עם אשה חדשה וחיים אחרים, `ואתה היום בן 18` הוא כאילו הזכיר לי את מה שלא בדיוק עניין, `אתה לא רוצה לחפש אותו? לשאול, אולי להבין?` ואני רק אמרתי שמצידי הוא כבר נפטר, ושההפך, עדיף שימות על מה שעשה לאמא ואם יש אלוהים אז הוא כבר מזמן נדם, ויוסף הזקן רק הביט בי וירדה לו דמעה מחויכת, או אולי חייך עם דמעה, `חבל` מלמל לעצמו ולגם מהתה הנצחי, `לפעמים צריך לדעת לוותר`. אמא מתה חודשיים אחרי. אני הייתי 18.2, הרב אמר לי לקרוע את החולצה השחורה, להגיד קדיש ולקבור אותה באדמה. אני הייתי ב
