אגב, לפעמים זה עובר לבד אבל למה לקחת צ'אנס?
ממרומי גילי אני יכול לספר לך שכילד (כשעוד לא היו כל האבחנות והטיפולים על כל פיפס) היתה לי תקופה ארוכה שהיו לי כל מיני עוויתות והעוויות בפרצוף. זה לא היה משהו עיצבי בלתי נשלט. זו היתה "יזמה" שלי. לא הייתי מסוגל להתאפק. לא שלא ניסיתי. ניסיתי ועוד איך אבל זה היה חזק ממני. בדיוק כמו שאת מתארת אצל בתך. לדעתי זו היתה הפרעה טורדנית כפייתית קלאסית. מה שאמא שלי לא נסתה - כלום לא עזר. למזלי - איך בא - ככה הלך ועבר. אבל למה לקחת צ'אנס. יש מקרים שזה לא עובר. אפילו מחמיר.