tiptiponet
New member
תלכי ראבק שלך תלכי....
חשבתי שזה יעבור לי, שיום אחד זה יעלם כאילו זה אף פעם לא היה שם, כאילו אף פעם לא חיוויתי את הכאב הזה. את המכתב הזה אין באמת למי לשלוח... אותו יום של כאבים ארורים, שמדיי פעם כשאני לא מסוגלת לישון אני חושבת עליו, אותו יום שהכאבים היו קשים אפילו לי ואז פתחתי את פי לאימי ואמרתי "יש לי בעיה" היתה לי בעיה, היתה לי בעיה שנבעה מלחץ נפשי, בחוסר טיפול בעצמי... מהכל ביחד... ולפעמים כשאני תוהה אם שוב בחיי אני אהיה במצב כזה של חוסר אונים, הרגשה שאין לי חבר בעולם, אני תוהה אם שוב אני יעמוד בזה, בקרוב תחלוף שנה לניתוח הזה, הניתוח הזה שהשאיר בי צלקת קטנטנה פיזית וצלקת ענקית נפשית... עד היום אני מביטה בעצמי במראה ואומרת לצלקת הזו "תלכי ראבק שלך תלכי" כדי שאני לא אצטרך לזכור, כדי שאני אשכח. אבל אני לא אשכח, אולי כי למדתי מלא על עצמי מאז, אולי כי חל בי שינוי מאז... אני לא אשכח... ואולי התפילות שלי באותו לילה עזרו, שרק התפללתי שלא ימצאו גם סרטן, כי אף אחד לא הבין איך זה קרה לי ומה קרה לי, אפילו לרופאים לא היה הסבר למה שקרה, הם רק ניתחו, במקום, בהפתעה, הפילו את זה עליי ביום אחד, ואמרו לי "תחיי עם זה". ואני רק חשבתי כמה קל לרופאים להגיד דברים כאלה וכמה קשה לצאת אחרי ניתוח אדם אחר לגמרי. אדם הרבה יותר הרוס ממה שהיה קודם, אדם שצריך לסלוח להמון אנשים, אדם שצריך להיות חזק עם עצמו. כל מה שעבר לי בראש באותו יום זה האם לא עברתי מספיק בחיי בכדי שימנע ממני הסבל הזה, ההתמודדות עם צלקת נוספת. נכון, מי שראה אמר שזה לא נורא, אבל מי שהיה שם (אמא) יודע שזה היה אחד הרגעים בחיים שלי שגיליתי מהו חוזק נפשי שגיליתי שאין סביבי כלום מכל החברים שכל כך התגאתי בהם כל חיי. את אותו לילה אחרי הניתוח על משככי כאבים, בוכה לתוך כריות ורק שואלת אם אי פעם בחיי אני אאמין למישהו שיגיד שאני חשובה לו או שהוא אוהב אותי. אם אי פעם אני אוכל להתמודד עם המראה של הצלקת הזו. נכון, הצלקת קטנה, בקושי רואים, אבל בשבילי זה סמל, סמל לדברים שהאמנתי בהם ונעלמו, סמל למשהו בי שמת. תלכי כבר , תעלמי, אני רוצה לשכוח, אף לילה לא להזכר, אף פעם לא לחשוב על זה שתמיד יכול להיות יותר גרוע... כי אחרי הכל לא חשבתי שיותר גרוע יבוא והוא בא, אז מה עוד מחכה לי?? אני לא רוצה לשאול יותר שאלות כאלה, אני לא רוצה לדעת, אני רוצה לעצום את העיינים ולהתעורר בלי הצלקת, לא הפיזית ולא הנפשית....
חשבתי שזה יעבור לי, שיום אחד זה יעלם כאילו זה אף פעם לא היה שם, כאילו אף פעם לא חיוויתי את הכאב הזה. את המכתב הזה אין באמת למי לשלוח... אותו יום של כאבים ארורים, שמדיי פעם כשאני לא מסוגלת לישון אני חושבת עליו, אותו יום שהכאבים היו קשים אפילו לי ואז פתחתי את פי לאימי ואמרתי "יש לי בעיה" היתה לי בעיה, היתה לי בעיה שנבעה מלחץ נפשי, בחוסר טיפול בעצמי... מהכל ביחד... ולפעמים כשאני תוהה אם שוב בחיי אני אהיה במצב כזה של חוסר אונים, הרגשה שאין לי חבר בעולם, אני תוהה אם שוב אני יעמוד בזה, בקרוב תחלוף שנה לניתוח הזה, הניתוח הזה שהשאיר בי צלקת קטנטנה פיזית וצלקת ענקית נפשית... עד היום אני מביטה בעצמי במראה ואומרת לצלקת הזו "תלכי ראבק שלך תלכי" כדי שאני לא אצטרך לזכור, כדי שאני אשכח. אבל אני לא אשכח, אולי כי למדתי מלא על עצמי מאז, אולי כי חל בי שינוי מאז... אני לא אשכח... ואולי התפילות שלי באותו לילה עזרו, שרק התפללתי שלא ימצאו גם סרטן, כי אף אחד לא הבין איך זה קרה לי ומה קרה לי, אפילו לרופאים לא היה הסבר למה שקרה, הם רק ניתחו, במקום, בהפתעה, הפילו את זה עליי ביום אחד, ואמרו לי "תחיי עם זה". ואני רק חשבתי כמה קל לרופאים להגיד דברים כאלה וכמה קשה לצאת אחרי ניתוח אדם אחר לגמרי. אדם הרבה יותר הרוס ממה שהיה קודם, אדם שצריך לסלוח להמון אנשים, אדם שצריך להיות חזק עם עצמו. כל מה שעבר לי בראש באותו יום זה האם לא עברתי מספיק בחיי בכדי שימנע ממני הסבל הזה, ההתמודדות עם צלקת נוספת. נכון, מי שראה אמר שזה לא נורא, אבל מי שהיה שם (אמא) יודע שזה היה אחד הרגעים בחיים שלי שגיליתי מהו חוזק נפשי שגיליתי שאין סביבי כלום מכל החברים שכל כך התגאתי בהם כל חיי. את אותו לילה אחרי הניתוח על משככי כאבים, בוכה לתוך כריות ורק שואלת אם אי פעם בחיי אני אאמין למישהו שיגיד שאני חשובה לו או שהוא אוהב אותי. אם אי פעם אני אוכל להתמודד עם המראה של הצלקת הזו. נכון, הצלקת קטנה, בקושי רואים, אבל בשבילי זה סמל, סמל לדברים שהאמנתי בהם ונעלמו, סמל למשהו בי שמת. תלכי כבר , תעלמי, אני רוצה לשכוח, אף לילה לא להזכר, אף פעם לא לחשוב על זה שתמיד יכול להיות יותר גרוע... כי אחרי הכל לא חשבתי שיותר גרוע יבוא והוא בא, אז מה עוד מחכה לי?? אני לא רוצה לשאול יותר שאלות כאלה, אני לא רוצה לדעת, אני רוצה לעצום את העיינים ולהתעורר בלי הצלקת, לא הפיזית ולא הנפשית....
