[זה... לא מה שאתם חושבים...]
...ואחרי ההרס והאור הבוהק, כל שנשאר היה החורבות. ובין החורבות ילד, והוא צעיר ותמים, ולגמרי לבדו. הילד מסתובב בין השרידים. הוא מביט על ערמות שהיו בעבר מבני ממשל, הוא חולף ליד שאריותיה של תחנת משטרה, הוא נח מעט ליד עמודי ברזל מעוותים שהם כל שנשאר מתחנת כוח עתיקה. השמיים אדומים, אבל הילד לא שם לב. האוויר חם ולילד לא איכפת. הרוח שורקת בין ההריסות כמו צעקות ההרוגים, והילד לא מתייחס. עכשיו אפשר לראות מכאן את הים, הוא חושב. אבל הים אדום ובוער. ריח עשן המכוניות מתדלדל, הוא חושב. אבל ריח הגופרית משתלט בהעדרו. החיות יוכלו לחזור לחיות כאן, הוא חושב. אבל אין יותר חיות. הילד הולך בעיר ההריגה, ברחובות האספלט, בין גושי הבטון, והוא לגמרי לבדו. לפתע הוא עוצר, ומביט אל האופק. משהו בתוכו אומר לו להמתין. ואז, לפתע ...מתפוצץ הילד במטח זיקוקי דינור מרהיב, וכולם מוחאים כפיים. זוג אלפקות שעמד ליד היה כל כך מופתע, שהן כמעט ואיחרו לשעת התה.
