תמונה>>סיפור
- פותח הנושא הייזל
- פורסם בתאריך
טובי אור נטובי
New member
אני חושב שעדיף משהו פחות ביזארי...
כלומר - אם תמשיכו עם התמונה - עדיף תמונה יותר קונבנציונאלית..
כלומר - אם תמשיכו עם התמונה - עדיף תמונה יותר קונבנציונאלית..
הטנק
הם מצאו אותו כאשר חיפשו מקום שלו להקים בו את ביתם. הוא שכב, מוסתר חלקית על ידי הדשא הגבוה, על ראש הגבעה הקטנה אשר חצצה בין השדה לבין היער. הוא שכב דומם, פתחיו פרוצים לרוח ולגשם. ששת רגליו פרוסים לצדדים בזוויות מגוחכות ושני צבתי הענק שלו, קבורים עד כדי מחצית, אל תוך אדמת הגבעה . חלקו האחורי היה עטוף במטפס עקשן, אשר טיפס על פני עוקצו הקטלני, כמעט ומחביא אותו מהעין. מתכת שריונו הייתה פריכה מרוב השנים ומכוסה חלודה חומה. הקנה הגדול שבחרטומו , קפוא לנצח בתנועה שבה כוון לפני שננטש. ללא ניע הם הביטו בשריד החלוד הזה, שלד של מלחמה אשר יכל לספר כו רבות על ימי העבר… ***** האדמה רטטה, מעלה אבק, כאשר רגלי העקרב היכו בה במכניות כבדה. מקדמים את הגוף הכבד במהירות מפתיעה. רוח לוהטת, נושאת ריח של מות ושרפה, ליוותה את הפולש. היצור טיפס על גבעה חשופה, ונעץ את רגליו בקרקע, תופס עמדה. האור החלוש של השמש, אשר חדר דרך העננים הקודרים, ריפרף על הגוף המתכתי, גורם לצלקות הפגיעה לבלוט בחדות על שריונו הירוק. הארס האדיר התנועע מצד לצד, מכוון קדימה, מוכן למחוק כל תנועה על ידי יריקת פלסמה צורבת. מראש העקרב נפרסו שני מחושים דקים, סורקים את הסביבה במערכת מכ"ם. משהו נע מאחורי הגבעה, המחושים זעו בחדות לשם, אך אלו היו רק עקרבים נוספים, עשרות מהם. גוררים את גופם הפצוע בעקשנות סופנית אחרי המוביל. הם התמקמו מאחוריו, מחכים לפסיקתו. מחושי המוביל המשיכו לרעוד, סורקים את הסביבה. מחפשים איום, אך לא מוצא כזה. האדמה שכבה מולו שסועה וחרוכה. המחושים הרגישים יכלו לכסות שטחי ענק, אך גם בעזרתם הוא לא הצליח לגלות סימן לשום דבר עוין. אדמת טרשים בוצית. מבריקה פה ושם בשלוליות זכוכית, אשר נוצרו כאשר פגיעות בטמפ' אדירה צרבו את האדמה. שרידי יער מפוחם, רוב עציו שבורים, חלשו על חלק מהנוף. מימיו העכורים של נחל קטן עלו על גדותיו, יוצרים ביצה מצחינה, אפיקם הטבעי חסום על ידי שרידי סכר סדוק. צליל של חריקה חצה את האוויר, ראשו של העקרב המוביל החליק אחורה, והתרומם מעלה, חושף את קרביו. בן אנוש במדי קצין מרופטים טיפס החוצה, מתייצב על חרטום הטנק. ראשו חבוש וידו השמאלית מוחזקת במיתלה. גופו היה ארוך וצנום ופניו משקפות תשישות רעבה. עיניו הבהירות,לעומת זאת, היו צלולות וערניות, בוערות בחיים כמעט קדחנים. הוא הביט סביבו, על השטח אשר נפרש מולם, כאילו לא סמך על עיני המכ"ם של הכלי. זוויות שפתיו המכווצות נרעדו, ותוי פניו התעוותו ונחצו, בהבעה שהייתה כמעט ולא ניתנת לזיהוי. עדיין מחייך, הוא פנה חזרה אל תוך פנים הטנק , קורא לשאר חברי צוותו. הם הגיעו ליעדם. רחוק משדה הקרב העיקרי, ושומם מספיק כדי לא לעורר עניין ולוחמה נוספת. לקח להם שבוע וחצי להגיע לכאן, נעים ללא להאט וללא לעצור. מסע קשה ממה שחלק מהפצועים יכלו לאפשר לעצמם. מספרם הצטמצם באכזריות, אך עכשיו הם היו כאן, במקום מוגן. הם היו הבוגדים, אלו שערקו בלהט הקרב. הם היו השבורים, אלו ששנות הלחימה הרבים הפכו את נפשם לשממה צחיחה. הם היו אלו שלא ראו מטרה אחרת במלחמה הזאת, חוץ מהלחימה עצמה. לא זוכרים או לא מבינים מה היה הקשר אותו יצרו הפוליטיקאים, ואשר הם שפכו את דמם כדי להתירו, במהלך עשרות השנים האחרונות. בכל טנק היו כתריסר נוסעים, פי שנים ממה שהיה הגיוני לדחוס אל תוך החלל הקטן. היו שם גם נשים וילדים - כשנטשו את שדה הקרב הם הספיקו לחלץ את משפחותיהם לפני שגל התקיפה המתקרב מחק את העיר מכלל קיום. הם ברחו משדה הקרב, נלחמים בכך עבור הדבר היחיד שעוד שמר על ערכו בעיניהם, חיי משפחתם. הרוח פרעה את שיערו האפור של הקצין כאשר הוא החליק מטה מהטנק, מושיט את ידיו מעלה כדי לעזור לאשתו לרדת. יהיה להם סיכוי אם הצבא לא ינסה לצוד אותם לשם נקמה. יהיה להם סיכוי אם האוויר והאדמה לא מורעלים יותר מדי. הם ישרדו אם יצליחו להחיות את השממה ולהחזיר את הירוק והחי אל תוך מדבר אשר הם לקחו חלק ביצירתו. הקצין חיבק את אשתו, מעביר את ידו דרך שערה הסתור. הם ישרדו, אולי, אך על כך רק העתיד יעיד. ****** הרוח שינתה כיוון והמטפס אשר התנחל על קצה העוקץ, נע מתנודד במשביה. חום השמש הקיצית חיממם את האדמה, גורם לפרחים הרבים להפיץ ריח מתוק ומשכר. הוא צייץ בשאלה, והיא במקום לענות המריאה מעלה. מרחפת מול הקנה ומביטה פנימה אל החלל המרווח. ציוץ שלה, ובן זוגה המריא, מצטרף אליה. מגובה מעופם, הם יכלו לראות שלדים נוספים זרוקים פו ושם בדשא הגבוה. היא צייצה בשביעות רצון אחרונה, ושני היונים פנו לכיוון היער, לחפש זרדים לקנם החדש.
הם מצאו אותו כאשר חיפשו מקום שלו להקים בו את ביתם. הוא שכב, מוסתר חלקית על ידי הדשא הגבוה, על ראש הגבעה הקטנה אשר חצצה בין השדה לבין היער. הוא שכב דומם, פתחיו פרוצים לרוח ולגשם. ששת רגליו פרוסים לצדדים בזוויות מגוחכות ושני צבתי הענק שלו, קבורים עד כדי מחצית, אל תוך אדמת הגבעה . חלקו האחורי היה עטוף במטפס עקשן, אשר טיפס על פני עוקצו הקטלני, כמעט ומחביא אותו מהעין. מתכת שריונו הייתה פריכה מרוב השנים ומכוסה חלודה חומה. הקנה הגדול שבחרטומו , קפוא לנצח בתנועה שבה כוון לפני שננטש. ללא ניע הם הביטו בשריד החלוד הזה, שלד של מלחמה אשר יכל לספר כו רבות על ימי העבר… ***** האדמה רטטה, מעלה אבק, כאשר רגלי העקרב היכו בה במכניות כבדה. מקדמים את הגוף הכבד במהירות מפתיעה. רוח לוהטת, נושאת ריח של מות ושרפה, ליוותה את הפולש. היצור טיפס על גבעה חשופה, ונעץ את רגליו בקרקע, תופס עמדה. האור החלוש של השמש, אשר חדר דרך העננים הקודרים, ריפרף על הגוף המתכתי, גורם לצלקות הפגיעה לבלוט בחדות על שריונו הירוק. הארס האדיר התנועע מצד לצד, מכוון קדימה, מוכן למחוק כל תנועה על ידי יריקת פלסמה צורבת. מראש העקרב נפרסו שני מחושים דקים, סורקים את הסביבה במערכת מכ"ם. משהו נע מאחורי הגבעה, המחושים זעו בחדות לשם, אך אלו היו רק עקרבים נוספים, עשרות מהם. גוררים את גופם הפצוע בעקשנות סופנית אחרי המוביל. הם התמקמו מאחוריו, מחכים לפסיקתו. מחושי המוביל המשיכו לרעוד, סורקים את הסביבה. מחפשים איום, אך לא מוצא כזה. האדמה שכבה מולו שסועה וחרוכה. המחושים הרגישים יכלו לכסות שטחי ענק, אך גם בעזרתם הוא לא הצליח לגלות סימן לשום דבר עוין. אדמת טרשים בוצית. מבריקה פה ושם בשלוליות זכוכית, אשר נוצרו כאשר פגיעות בטמפ' אדירה צרבו את האדמה. שרידי יער מפוחם, רוב עציו שבורים, חלשו על חלק מהנוף. מימיו העכורים של נחל קטן עלו על גדותיו, יוצרים ביצה מצחינה, אפיקם הטבעי חסום על ידי שרידי סכר סדוק. צליל של חריקה חצה את האוויר, ראשו של העקרב המוביל החליק אחורה, והתרומם מעלה, חושף את קרביו. בן אנוש במדי קצין מרופטים טיפס החוצה, מתייצב על חרטום הטנק. ראשו חבוש וידו השמאלית מוחזקת במיתלה. גופו היה ארוך וצנום ופניו משקפות תשישות רעבה. עיניו הבהירות,לעומת זאת, היו צלולות וערניות, בוערות בחיים כמעט קדחנים. הוא הביט סביבו, על השטח אשר נפרש מולם, כאילו לא סמך על עיני המכ"ם של הכלי. זוויות שפתיו המכווצות נרעדו, ותוי פניו התעוותו ונחצו, בהבעה שהייתה כמעט ולא ניתנת לזיהוי. עדיין מחייך, הוא פנה חזרה אל תוך פנים הטנק , קורא לשאר חברי צוותו. הם הגיעו ליעדם. רחוק משדה הקרב העיקרי, ושומם מספיק כדי לא לעורר עניין ולוחמה נוספת. לקח להם שבוע וחצי להגיע לכאן, נעים ללא להאט וללא לעצור. מסע קשה ממה שחלק מהפצועים יכלו לאפשר לעצמם. מספרם הצטמצם באכזריות, אך עכשיו הם היו כאן, במקום מוגן. הם היו הבוגדים, אלו שערקו בלהט הקרב. הם היו השבורים, אלו ששנות הלחימה הרבים הפכו את נפשם לשממה צחיחה. הם היו אלו שלא ראו מטרה אחרת במלחמה הזאת, חוץ מהלחימה עצמה. לא זוכרים או לא מבינים מה היה הקשר אותו יצרו הפוליטיקאים, ואשר הם שפכו את דמם כדי להתירו, במהלך עשרות השנים האחרונות. בכל טנק היו כתריסר נוסעים, פי שנים ממה שהיה הגיוני לדחוס אל תוך החלל הקטן. היו שם גם נשים וילדים - כשנטשו את שדה הקרב הם הספיקו לחלץ את משפחותיהם לפני שגל התקיפה המתקרב מחק את העיר מכלל קיום. הם ברחו משדה הקרב, נלחמים בכך עבור הדבר היחיד שעוד שמר על ערכו בעיניהם, חיי משפחתם. הרוח פרעה את שיערו האפור של הקצין כאשר הוא החליק מטה מהטנק, מושיט את ידיו מעלה כדי לעזור לאשתו לרדת. יהיה להם סיכוי אם הצבא לא ינסה לצוד אותם לשם נקמה. יהיה להם סיכוי אם האוויר והאדמה לא מורעלים יותר מדי. הם ישרדו אם יצליחו להחיות את השממה ולהחזיר את הירוק והחי אל תוך מדבר אשר הם לקחו חלק ביצירתו. הקצין חיבק את אשתו, מעביר את ידו דרך שערה הסתור. הם ישרדו, אולי, אך על כך רק העתיד יעיד. ****** הרוח שינתה כיוון והמטפס אשר התנחל על קצה העוקץ, נע מתנודד במשביה. חום השמש הקיצית חיממם את האדמה, גורם לפרחים הרבים להפיץ ריח מתוק ומשכר. הוא צייץ בשאלה, והיא במקום לענות המריאה מעלה. מרחפת מול הקנה ומביטה פנימה אל החלל המרווח. ציוץ שלה, ובן זוגה המריא, מצטרף אליה. מגובה מעופם, הם יכלו לראות שלדים נוספים זרוקים פו ושם בדשא הגבוה. היא צייצה בשביעות רצון אחרונה, ושני היונים פנו לכיוון היער, לחפש זרדים לקנם החדש.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.