מאבק המינים
[הקדשה: לריוונדל ולהייזל שהבאוני עד הלום!] דבר לא נשמע, מלבד הרוח. זהו מישור סלעי, קצר, המוקף אבנים מחודדות. הקרקע נטויה, ומפולחת על ידי בקיעים רבים. בגובה הזה האוויר דליל, אבל הרוח חזקה מתמיד. דמות אפלולית נראתה מתחת למדף אבן, ויצאה אל המישור הסלעי, מוארת לראשונה על ידי השמש. היה זה ליטראני גבוה וחסון, חשוף חזה, שנשא בידיו ליטראנית צנומה וחיוורת, שאיננה חשופת חזה, אבל כמעט. על אף הקור, הליטראני לא נרעד. על אף האוויר הדל, הליטראני לא התנשם. על אף משקלה של בחורתו, הליטראני לא החסיר צעד. "זה בסדר," אמרה הליטראנית בקרירות, "הוכחת את הנקודה. אתה יכול להוריד אותי עכשיו." "לא." הכריז הליטראני. "הגברים הם חזקים, בסדר, יופי." המשיכה הליטראנית, נאנחת ברטינה. "ביחס ל...?" הליטראנית מלמלה משהו. "ביחס ל...?" חזר הגבר. "ביחס לנשים." סיננה הליטראנית. על פניו החתוליים של הליטראני השתורר חיוך רחב. "-עכשיו- אתה יכול להוריד אותי?" כעסה הבחורה. "לא." "אתה רק מדגיש את העקשנות הגברית הטיפוסית שלכם." "את מתכוונת, 'האומץ והנחישות'." "לא, אני מתכוונת לעקשנות גברית טיפוסית. תוריד אותי מיד, אני עלולה להתרגז, ואתה לא רוצה אותי כועסת לפני ליל הכלולות שלנו. אני מזהירה אותך." הליטראני המשיך לצעוד על פני המישור, מתעלם. "תשמע," התחילה הליטראנית. "חבל להרוס את האווירה של הערב. ברור שהמתנה שאתה מתכנן לי היא סופשבוע באיזה מלון באסטרואידים." כן, ולשם נגיע בטיסה -אישית-. חייך לעצמו הליטראני, אבל המשיך להציק לה. "הכל בגללך, פמניסטית פאנאטית, שהתחלת להאשים אותי בכל עוולות העולם." "ובצדק," אמרה הליטראנית מבלי למצמץ, "כי המין שלך אחראי לכל מה שרע באימפריה שלנו." "אם אנחנו כל כך רעים," אמר הליטיראני, "מדוע אנחנו שולטים?" "אתה לא רוצה שאני אתחיל לדבר על זה." חייכה הליטראנית ברשעות. "אין לך -מושג- למה אתה נכנס. המנהל הטיפוסי בחברת היי-טק גדולה הוא-" "ובכל זאת, המדענים שהמציאו את הטיסה בחלל היו גברים." "הטיעון הזה -כל כך- לא נוגד את מה שאמרתי." אמרה הליטראנית בביטול, כולל תנועת היד המזלזלת הנדרשת. "בחייך, תגידי עלינו משהו אחד טוב." אמר הגבר. "יש לכם רעמת שיער מרשימה." "משהו -נוסף-." "אתה מבקש ממני את הבלתי אפשרי." "אם לא תמצאי משהו, אני לא אספר לך מה ההפתעה שלך..." אוזניה של הליטראנית הזדקרו. "אבל הבטחת!" היא הכתה בו באגרופה הקטן. "אתה לוקח אותי לשם עכשיו! מה, אם לא אגיד משהו טוב, תחזיר אותי?!" "כן." "כל מה שאני אומרת הוא על המין שלכם ככלל, לא עליך כפרט." התחילה הליטראנית להסתייג. "אתה דווקא דוגמא יוצאת דופן. אבל רוב המין שלך הוא שוביניסט קפיטליסט מדכא ומניאק, שחושב רק-" "גברתי," קטע אותה הגבר, "אם אנחנו כל כך נוראים, למה אתן מתחתנות איתנו?" "טעות פאטאלית." ענתה הליטראנית. "והורמונים בלתי נשלטים. בזמן שהמין שלך נשלט על ידי הורמונים ללא הפסק, מסתבר שגם המין שלי לא לגמרי חסין." "אנחנו מין שקול מאוד, -אישתי-." "כן, וזה מסביר את העיצוב של בגדי החתונה שלי, הא?" "הי, זה-" "תודה בכך, אתם מין סקסואלי ופיזי." אמרה הליטראנית. "בכך כוחכם ובכך חולשתכם. חייכם, אהבותכם, מחשבותיכם ואפילו חלומותיכם סובבים סביב נושא אחד בלבד - קנאת פין." "אנחנו לא עד כדי כך-" התחיל הליטראני, ואז נעצר. מבטו נח על הטיל אליו התקדם. למה, לעזאזל, מתוך מבחר החלליות בסוכנות, הוא בחר דווקא באחת -ארוכה ומזדקרת-?! איזה תזמון -נורא-. "מה?" שאלה הליטראנית כשראתה את הבעתו, והחלה להפנות את מבטה. הליטראני מיד הסתובב במקום, גבו אל הטיל. "כלום, כלום." הוא אמר, והשתעל. "ארר, איזו טעות או משהו, נראה שההפתעה שלך לא פה." "מה לא פה?! אבל הלכנו-" "חוש כיוון מחורבן." אמר הלוטיראני, והוסיף, מאחר וידע כיצד לתמרן אותה, "את יודעת איך אנחנו הגברים, עקשנים כל כך שתמיד הולכים לאיבוד." "אוהו!" התחילה הלוטיראנית. "ועוד איך. לא מסוגלים לעצור לרגע, לשאול לכיוונים? כל כך קשה? לא סומכים על אנשים שיעזרו לכם? מה הבעיה שלכם?" "לא יודע יקירתי." אמר הלוטיראני, מחייך בשלווה. שתמשיך לדבר. כל זה אינו משנה. אסון נמנע כאן היום. "אתה חמוד כשאתה מסכים איתי." "תודה, מתוקה." "אבל, עדיין, גבר."
