אני לא משתמש בחיי האהבה שלי כדי לקדם קריירה
מי שלומד או למד פעם תקשורת יודע שהמקרה של עפרה חזה למשל, נלמד שם כמקרה בוחן באתיקת פרסום ודיון תקשורתי לגבי חייו של אישיות מוכרת. הטענה היא שהיחסים בין האישיות המוכרת לבין הדיון התקשורתי הם יחסים סמביוטיים. אם עפרה חזה השתמשה בחייה האישיים... בסיפור ילדותה כילדה בשכונת התקווה.... בחוסר הפרגון שקיבלה בהתחלה..... בזרות וכו', כדי למנף את עצמה ולקצור אהדה בזכות חלקים אלה בחייה, אין שום סיבה שעובדת מחלתה לא תחשף. כמו שהיא ידעה להכניס את המצלמות אל ביתה כדי להראות שהיא מכינה קפה עם חוואיג'.... כך גם יכול הקהל שלה להתענין בדבר מחלתה. כך גם לגבי ריטה. היא זו ששיתפה וסיפרה איך זה לחיות בבית שיש בו שני כוכבים.... היא זו שהכניסה את המצלמות כדי להראות את האוכל שאמא שלה מכינה...... היא זו שסיפרה על ילדותה ושיתפה את כולם בחבלי הקליטה...... היא זו שהצטלמה יחד עם רמי על חוף הים עם ביתם או שרים באולפן וסיפרה על הנשיקה הראשונה שלהם...... ועל הנשיקה שלא הייתה בשדה התעופה כשרמי חזר מחו"ל...... היא זו שסיפרה מה קורה בבית כשהם משחקים קלפים...... היא זו שסיפרה מה קורה כשרמי מנסה לעשות כביסה...... היא זו שהכניסה את הקהל לחייה, ובעיקר בזמנים בהם רצתה לקדם דיסק או הופעה כל שהיא..... הקהל הוא לא בובה על חוט, הוא לא פלסטלינה שמשחקים איתו כשרוצים ומרחיקים אותו כשלא מתחשק. ברגע שאמן משתף את הקהל בחייו הפרטיים הוא יוצר סוג מסויים של קשר, ואם זה לא נוח לו, יכול הוא להמנע מזה באופן עקבי, כמו אריק איינשטייין או שלום חנוך או יהודה פוליקר. זמרים דגולים ומוכשרים שהצליחו בזכות אמנותם, ורק בזכות אמנותם. הדיון על הפרידה של ריטה ורמי הוא לא נסיון להכנס לחדר הלידה או לבדוק את מידת המכנסיים שלה. זה שיח על דברים שריטה ורמי דיברו עליהם תמיד. ואם זה צהוב, הם אלה שצבעו את עצמם בצהוב. היו יכולים לוותר על זה מהרגע הראשון. אבל.... היו זמנים שהם השתמשו בסיפורי הזוגיות כי זה קידם אותם. הקהל רצה סיפור, וקיבל סיפור. אבל עכשיו הם לא צריכים את זה, הם כבר נמצאים בפרונט. הקהל רוצה סיפור, שירצה, עכשיו נלמד אותו שזו סתם רכילות. פעם שרנו לו..... עכשיו.....נחנך אותו